ע"י התשובה שלמעלה מהעולם "מאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות" – מאבדים את ההגבלה שבעולם.

כוונת הבריאה היתה שיבראו "שני המאורות הגדולים" ואח"כ תתמעט הלבנה. וכמו שהוא בתורה שמצד הקב"ה הם "שני המאורות הגדולים", אך מצד המטה ישנו חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ. 

המבול הוא "קילוסו של הקב"ה", בחי' "כמים לים מכסים", אך מ"מ "לא יהי' עוד מבול", כי הכוונה היא ש"דעה את ה'" יורגש בארץ גופא.

הרמב"ם סובר שפו"ר מד"ס הוא המשך למצוה מדאורייתא, ולכן אומר "כאילו בנה עולם" - שזהו התוכן דהמצוה דאורייתא.

"אלוקים" הוא לאו דוקא מדת הדין כי יכול להתפרש "לשון מרות", ורק בפסוק זה - שמשנה מהלשון "ביני" שנאמר לפנ"כ - צריך לומר שהכוונה למדת הדין, שישנה כר"ב נוספת שגם כשישנו קטרוג שלא ע"ד הרגיל "אני רואה את האות ונזכר".

רש"י אינו מפרש את הטעם שאברהם בנה את המזבח השלישי, מפני שענין המזבח השלישי הוא בשביל להתקשר להקב"ה ללא תועלת צדדית.

ג' ענינים במילה ובתמימות: שאין בו חיסרון, העליה בקודש, וביטול והנחת עצמותו.

הציווי דמילה הוא מצד המעלה פרטית שבמילה, ועל זה מביא הרמב"ם בספר הי"ד את הפסוק שבפרשת תזריע, אך הגדר דמילה הוא "בריתו של אברהם אבינו", ולכן בספר המצוות מביא את הפסוק שנאמר לאברהם.

הבבלי מדגיש שג' הסימנים שבישראל הם תוצאה מהביטול, ו"גומלי חסדים" קאי על החסד במעשה בפועל. ולהירושלמי הם ג' מתנות שונות, ו"גומלי חסדים" קאי על רגש הלב.

בפ"ב דהלכות בית הבחירה: בהלכה א' מדבר על מקום המקדש, ששייך לבנ"י, ולכן מדגיש "(יצחק) אבינו" (וההדגשה היא על השראת השכינה שע"י עקידת יצחק). ובהלכה ב' מדבר על מקום המזבח ששייך לכל בני אדם – "ומסורת ביד הכל" (וההדגשה היא על העבודה - "בנה אברהם").

אברהם התפלל "יה"ר שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני", מפני שרצה לפעול שהקב"ה ישבע, ובכל מקום השבועה נפעלת ע"י הקרבן, והשבועה נפעלה ע"י הקרבת האיל "תחת בנו" בכוונה ד"כאילו בני שחוט".

ישנה בעלות כללית ובעלות פרטית. אברהם אמר לבני חת שאם ימכרו לו את הבעלות פרטית דמערת המכפלה, אזי לא יקחו בניו את הבעלות פרטית מהיבוסי כ"א ברצונם.

"מכאן שקפצה לו הארץ" - דוקא בפעם השני שבה נכפל הסיפור, וא"כ קשה דמזה שהנס לא נכתב בפעם הראשונה משמע שהתורה רוצה לחסוך במילים, וא"כ מדוע פרשה של אליעזר כפולה? ולכן מפרש רש"י בד"ה זה "יפה שיחתן כו'".

הנצחיות דמלכות דוד הוא ע"י דוד ושלמה, ולכן נמשח שלמה בחיי אביו. 

שמו של יצחק מורה על השמחה, כי מדת היראה דיצחק ענינה ביטול - כדי שהאדם יוכל להתקרב לאלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה.

לרש"י קשה מה משמיענו הכתוב "וימלאו ימיה ללדת", ומפרש שזהו כדי שכשנלמוד את סיפור תמר נראה את שינוי הלשון, וטעם השינוי הוא מפני שכאן מלאו ימיה. לרבקה היו ב' המעלות - מעלת הצדיק ומעלת הכובש את יצרו - שלכן ימיה היו "מלאים". 

חפירת הבאר הוא ע"י האדם, אך המים באים מאליהם. ולכן בהמ"ק נמשל לבאר כי השראת השכינה באה מלמעלה, אך באה ע"י עבודת בני ישראל - "ועשו לי מקדש".

"כל השומר את השבת כו' כפי כוחו" פירושו שמכניס את כל עצמותו בשבת, ועי"ז מתייחד עם השבת, ואז שכרו הוא מעין עוה"ב, ע"ד ששבת היא מעין עוה"ב.  

זבולון - בחי' העבודה דדירה בתחתונים - פועל את קביעות דירת יעקב שענינו תורה. מפני שאף שה"דירה לו ית'" היא בתורה ובישראל, מ"מ העבודה דישראל הא באופן נצחי דוקא לאחר הירידה בעוה"ז. 

יעקב הקדים את בניו (אף שבכלל הנהגה הרצויה היא להקדים את האמהות לבנים) מפני שבנוגע ליעקב הזכרים קודמים. משא"כ עשו הקדים את נשיו (לא כדי לכבדם, אלא) מפני שהיו נקבות. כדי לברר את בחי' עשו צריך לתוקף הלב שלמעלה מטו"ד - בחי' נקבה. 

השגחה פרטית בדצ"ח היא לפי האופן שמשמשים לתורה ולישראל. אך בישראל - שהבחירה היא בהם גופא - אין חילוק בהשגח"פ בין פרט גדול לפרט קטן. ולכן נקבעה הזכר דהצלת יעקב בענין פרטי - גיד הנשה.

הרמז לטומאת ע"ז הוא "הסירו גו'", שקאי על פעולת האדם, כי הטומאה אינה בחפצא של ע"ז דהרי אין לה חשיבות. מציאות המנגד הוא רק כדי שהאדם יתגבר עליה.

ג' דיעות האם מחילת העוונות של החתן הוא דוקא כשעשה תשובה, מתאימים לג' הדיעות בענין הכפרה דיוה"כ - האם הכפרה הוא דוקא עם התשובה.

אדה"ז ביטל את הקטרוג על גילוי החסידות באופן של נקודה ע"י המשל דשחיקת האבן טוב שבכתר המלך. ובגאולת י"ט כסלו נתבטל הקיטרוג על גילוי החסידות באופן ד"יתפרנסון" - בהבנה והשגה.

"ביקש יעקב לישב בשלוה" קאי על השלוה שבא ע"י עבודת האדם, ויעקב קיבל שלוה זו. אך אח"כ "קפץ עליו רוגזו של יוסף" כדי שיזכה לשלוה שלמעלה מהטבע (שלכן השלוה היא גם במצרים).

רש"י מפרש "כנגד ארבע חרמים שמעל עכן", ואינו אומר שזהו אגדה, מפני שגם בפשוטו של מקרא מובן שכל סיפור מלמדנו תוכן מסוים, ולכן מפרש שמלמדנו מדוע זרח לא היה הבכור, והוא מפני שעכן יצא ממנו. 

"למה תתראו", וברש"י: "בפני בני ישמעאל ובני עשו", מפני שהם זרע אברהם ויכולים לגרום קטרוג ע"י טענתם היתכן שאברהם ויצחק הצטרכו לצאת ממקומם מפני הרעב אך לא יעקב ובניו. מיינה של תורה: גם עבור שאר החכמות - "תבואה – אין בנ"י זקוקים לאוה"ע.  

ראובן רצה שהשבטים יעשו תשובה לא מצד הצרה אלא מצד עצם הענין החטא שהסביר להם אז ולכן אמר "הלא אמרתי אליכם", ועי"ז התשובה תהי' בבחירתם החפשית. הרמב"ם מבאר את העיקר דבחירה חפשית בהלכות תשובה, מפני שמעשה התשובה גופא תלוי בבחירה חפשית.

ג' אופנים בקביעות הימים טובים: (א) פורים – על ההצלה. (ב) חנוכה – על אופן ההצלה, ולכן (לדעת הרמב"ם) היו"ט נקבע ביום ניצחון המלחמה. אך מ"מ הניצחון והמנוחה הם ב' ענינים שונים. (ג) בפסח – שנגוף למצרים ורפוא לישראל היה ברגע אחד, ע"י הגילוי שלמעלה מהתחלקות. 

"רשעים ביד צדיקים" קאי על המתיונים מבנ"י שהיו לצידם של היונים, וזה מדגיש את גודל הנס. ומכאן עידוד גדול לבני ישראל בדורנו זה. ועד"ז בעבודת כל אחד, שרוב היום עסוק בענינים גשמיים, אך עיקר מציאותו הוא העסק בתורה ותפילה. 

ב' אופנים בערבות: (א) הערב מחייב עצמו רק בממון (והמקור לזה הוא הפסוק "לקח בגדו כי ערב זר"). (ב) גוף הערב הוא במקום הלוה (והמקור הוא מ"אנכי אערבנו"). מחלוקת האם הערבות ד"כל ישראל ערבים" פועל לא רק על עניני תומ"צ שמצד הנשמה אלא גם על עניני הגוף – ערבות דממון. 

פרשת עגלה ערופה היה הנתינת כח מיעקב ליוסף שגם בהיותו "בשדה" יהי' בדביקות בהקב"ה. ב' ענינים במעלות יוסף שהשפיע לבנ"י: (א) שלא התפעל מהמניעות ועיכובים דמצרים ("ולהחיות לכם לפליטה גדולה"). (ב) בירור מצרים ("וישימני לאב לפרעה גו' ומושל בכל ארץ מצרים").

יעקב החליט לצאת מא"י, אך כשהגיע להיציאה בפועל (לא התיירא, אך) "היה מיצר", כי כבר היה לו שבעים נפש, ורצה שהתחלת עם ישראל יהיה בא"י. מיינה של תורה: עי"ז ש"היה מיצר" הוא למעלמה מהגלות וא"כ "אל תירא מרדה מצרימה".

ברש"י: "ידעתי שיש בלבך עלי", יעקב לא התנצל, שהרי יוסף ידע שליעקב לא היה אשם בזה, ורק "שיש בלבך עלי" – שישנו הרגש כאב בלב. ולכן אמר יעקב שרחל היתה רוצה להיקבר בדרך בשביל בניה – וזהו "פעולתך". ובשכר זה שרחל לא נקברה ליד יעקב, הנה מנשה ואפרים "לי הם".

ענין האירוסין – שהאשה מתקדשת לאיש גם לפני שהביאה לביתו – הוא חידוש שנתחדש במ"ת. ורק מפני שיוסף היה במצרים, שהיו שטופים בזימה, היה לו תוספת זהירות וקדושה בעניני אישות ולכן כתב "שטר אירוסין" – לראיה. "קידושין" – הוא המשכת הקדושה שבא מלמעלה ע"י מ"ת.

סיום ספר בראשית הוא ב"וישם בארון מצרים" – שעי"ז ניתן הכח לבנ"י לשלוט ולברר את מצרים. וזהו הקשר להתחלת ספר בראשית "כח מעשיו הגיד לעמו" – הוראה לבנ"י עצמם, שצריכים לעשות א"י – בירור ארץ גשמית.

"הי' בדורותיו" - אילו הי' בדורו של אברהם כו' - אף שבמות נח הי' אברהם בן נ"ח.

"מחוט ועד שרוך נעל" / הכרח פריעה בנפרד; מציצה בפה, ולכה"פ ע"י זכוכית / ביטול טענת מחבר אחד שממשלות העמים יבטלו ענין מציצה / ביאור בשו"ת הצ"צ (יו"ד סר"א) דמילת משוך מדרבנן גם כשהעור דבוק / ביאור מרז"ל שבמרחץ אין אדם מישראל ערום ממצות לפי שיש בו מילה / מילת אברהם היתה בגשמיות / מנהגי חב"ד במילה והשייכות דלימוד החסידות למוהל / חנוך הכשר לאלה שלא נימולו עדיין.

מ"ש בכש"ט "היא אמרה סולת" / מעלת האדם על מלאכים שאין עושים שתי שליחויות / שקו"ט איזה מלאך הציל את לוט; "ויוציאוהו גו'" על איזה מלאכים קאי / חילוק השמות "באר שבע" בפ' וירא ובפ' תולדות / שקו"ט בפירוש הכתוב "ואת מעכה".

"עולים ויורדים בו" - עולים ואח"כ יורדים / שידוך הבת הצעירה לפני הבכירה / מ"ש בכ"מ ש"בלילה לאה עצמה היתה רחל"; הדיעות במספר האבנים ששם יעקב מראשותיו / "ויהי אור" בגימטריא רחל / פי' הכתובים "ותקרא שמו ראובן כי אמרה גו'", "ותאמר כי שמע גו'" / בפרש"י "בגד בגדת בי"; טעם שלא נאמר "ותהר" בזלפה מפני שבחורה היתה (ב"ר) / ישכר - יששכר.

גיד הנשה אסור בהנאה / בן י"ג למצוות ילפינן משמעון ולוי והקשר לשם "אליעזר".

ביאור דברי המדרש על "נסעו מזה"; חלום יעקב - לא מהרהורי לבו / ביאור מ"ש באוה"ח (וישב לז, כא) שבעל בחירה יכול להרוג גם מי שלא נתחייב מיתה ביד"ש.

שקו"ט בביאור פלוגתת ב"ש וב"הוב' הטעמים במעלין בקודש וימים היוצאים וכו'; גדר ואופן נס פך השמן; השולחן והמנורה מעכבין כו' / שפודין של ברזל בחנוכה (פסיקתא דר"כ) / מקור וטעם מנהג רבותינו שנר חנוכה ידלק נ' דקות; הדלקת נ"ח בנר חשמל / הוספת נס פך השמן על נס נצחון המלחמה / טעם ענין מהדרין מן המהדרין / עוד טעם לזה; הוראה מהנס לזמננו / מלחמה נגד היונים ברוחניות / נרות ביהמ"ק, שבת, חנוכה / חנוכה כנגד ספירת הנצח או ספירת ההוד / ההפרש בין התואר "יון" או "סוריא" / הקשר דנשים לנס חנוכה; מסירת נפש.

פ' תיבת לאמר" (מא, טו).

"ג' מטמוניות הטמין יוסף כו'" (פסחים קיט, א) - ברוחניות ובעבודת האדם.

המנהג שלא ללמוד בליל ניתל.

סיפור הצ"צ שע"י ששלח את יהודה גושנה חי יעקב את שנותיו הטובות ביותר במצרים / ביאור דברי הרשב"ם עה"פ "דן ידין עמו גו'" / ענין "נפתלי אילה שלוחה".