ברמב"ם: "טומאת עבודה זרה מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירו את אלוקי הנכר אשר בתוככם והטהרו כו'".

וצריך להבין מדוע מביא הרמב"ם לימוד זה שאינו בש"ס ומדרשים הקדומים שלפנינו, ובפרט שמביא אח"כ את הדרשות שבגמרא ("תזרם כמו דוה", "שקץ תשקצנו")?

והביאור: כוונת הרמב"ם בהביאו את הפסוק "הסירו", הוא לרמז שטומאת עבודה זרה היא לא מצד החפצא של העבודה זרה (ע"ד איסור עבודה זרה), אלא מצד הגברא (דכשאומרים ש"מטמאת כנדה" "כשרץ" קס"ד שיש בהן טומאה מצד עצמה, משא"כ "הסירו" קאי על פעולת האדם). דהנה עבודה זרה אינה מציאות (של אלוקות), ונעשית רק על ידי פעולת האדם. ולכן סובר הרמב"ם שגם הטומאה אינה בחפצא של העבודה זרה, דאם כן ישנה חשיבות למציאות של עבודה זרה, אלא האיסור הוא על הגברא. 

ועל דרך הרמז יש לומר שהכוונה בזה שהקב"ה נותן מקום למציאות של עבודה זרה, ועד"ז כל האיסורים שבתורה שהם עבודה זרה בדקות, הוא כדי שהאדם בעבודתו - "למעשה ידיך תכסוף" - יבטל אותם - "הסירו".

ומכאן ישנה חיזוק לאדם בעבודתו, דכל המציאות של מנגד וכו' הוא רק כדי שהאדם יתגבר עליה, ואז יתבטל מציאות המנגד בדרך ממילא.