בבבלי (יבמות עט, א) נאמר "ג' סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים כו'". ובירושלמי (קידושין פרק ד הלכה א) הובא ענין זה בכמה שינויים, דהלשון הוא "ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל", ובנוגע ל"גומלי חסדים" אינו מביא את הפסוק המובא בבבלי "למען אשר יצוה גו'" אלא "ושמר ה"א אלוקיך לך גו'".

והביאור בזה: עיקר החילוק בין הלשונות הוא שהבבלי סובר שכל הג' דברים הם סימן על ענין אחד ולכן הם משתלשלים זה מזה. דכל הסימנים באים מהביטול. ואילו בירושלמי מודגש איך שהם ג' מתנות שונות שנתן הקב"ה לישראל. והנה להבבלי ענין החסד הוא החסד במעשה בפועל שבא כתוצאה מהרגש הרחמים בלב, ולכן מביא את הפסוק "למען אשר יצוה", דענין הציווי שייך למעשה בפועל, משא"כ להירושלמי ענין הגמ"ח הוא הרגש שבלב שמביא לגמ"ח, ולכן אין שייך על זה ציווי אלא זהו מתנה.

והנה הרמב"ם משנה מלשון הגמרא ומקדים "ביישנים" ל"רחמנים", כי בזה מודגש שענין הרחמנות (וגמ"ח) בא מצד הביטול (ואז כל הג' דברים הם סיבה ומסובב) ולא מרגש של גאוה וגדלות.

והטעם שהגמרא אומרת "ביישנים" לאחר "גומלי חסדים" הוא מפני שדוקא לאחר שמרגיש רגש של רחמים צריך לוודא שיהי' בביטול והרגש רחמים לא יביא אותו לרגש של גאוה. ובעומק יותר, יש לו בושה מזה שהזולת צריך לרחמים, כי יודע שהשני הוא בצער רק כדי שאחרים (כולל הוא עצמו) יוכלו לקיים מצות גמ"ח, ונמצא שהוא הגורם לצער חברו וא"כ הרחמים מביאים לבושה.