על הפסוק (ט, טז) "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חי' גו'" מפרש רש"י: "בין אלהים ובין כל נפש חיה: בין מדת הדין של מעלה וביניכם שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה. אלא זהו מדרשו כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם אני רואה את האות ונזכר".

וצריך להבין דלכאורה הרי דרך המקראות לדבר כן (לומר "בין אלוקים" במקום ביני) וא"כ מהיכי תיתי לפרש ש"אלוקים" הוא מדת הדין? ומהו האריכות בלשון רש"י. ועוד כמה וכמה דיוקים.

והביאור בכל זה: הקושי בפסוק זה הוא שלכאורה כל הפסוק מיותר, שכל הפרטים שבו כבר נתבארו בפסוקים שלפנ"ז.

וע"ז מפרש רש"י: שכוונת הכתוב היא לברית נוספת, שהברית הראשונה היתה בין אלוקים ובין הארץ, ובפסוק דידן "בין אלוקים ובין כל נפש חי'" הברית הוא עם מדת הדין. 

אך קשה הרי גם בפסוקים שלפני זה נאמר שם אלוקים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מהו ההוספה בפסוק דידן. וע"ז מפרש רש"י "הי' לו לכתוב ביני" כמו בפסוק שלפנ"ז, ומאי טעמא משנה, אלא צריך לומר שפסוק זה הוא הוספה כנ"ל.

והביאור: אלוקים הוא לשון מרות, וא"כ לא בכל מקום שנאמר אלוקים הכוונה למדת הדין. כי לפעמים הפי' הוא שהקב"ה הוא הבעה"ב בעולם. ורק בפסוק זה שמשנה מהלשון שנאמר לפני כן צריך לומר שהכוונה למדת הדין.

והצורך בכר"ב השני הוא מפני שלפעמים ישנה קטרוג שלא על דרך הרגיל (על דרך "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"), ועל זה היא הכר"ב עם מדת הדין "שאני רואה את את האות ונזכר" – שמדת הדין מתהפכת לחסד (על דרך "ויזכור אלוקים את נח" – תפילתם של צדיקים הופכת את מדת הדין לרחמים).