על הפסוק "וירא את העגלות" (מה, כז) מבואר במדרש שיוסף שלח סימן ליעקב ש"בשעה שפרשתי ממך בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק". ויש לומר שהתוכן דפרשת עגלה ערופה שייך - בפנימיות הענינים - לירידת יוסף למצרים. דהנה "חלל בשדה" קאי על אדם שנפסקה דביקותו מהקב"ה מפני שנמצא ב"שדה" שהוא מקומו של עשו המתנכל לנתקו מהקב"ה. והתכלית דעגלה ערופה הוא לודא ש"לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לוי' ובלא מזונות", זאת אומרת שזקני ושופטי ישראל נותנים את הכח שגם בהיות האדם בשדה ינצל מן הסכנה. וזהו השייכות לירידת יוסף למצרים ערות הארץ, שפרשת עגלה ערופה הי' הנתינת כח מיעקב ליוסף שיהי' בדביקות בהקב"ה גם במצרים.

והנה, במדרש הנ"ל ממשיך: "רב עוד יוסף בני חי: רב כוחו של יוסף כו' והוא עומד בצדקו הרבה ממני". ויש לומר שהכוונה בזה הוא שלא רק שאין יוסף מתפעל ממצרים (שעד"ז הי' ביעקב כשהי' בבית לבן) אלא אדרבא (ובזה הוא גדול מיעקב) הוא שלט על מצרים, ועד שפעל עליהם שימולו - בירור מצרים.

וזהו הביאור במקום הפסק העליות שבקריאת פרשת ויגש (דבהשקפה ראשונה נראה שמפסיק באמצע הענין). דבסיום שני אומר יוסף ש"ועתה אל תעצבו גו' כי למחי' שלחני גו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה", שזה קאי על הכח שלא להתפעל מהמניעות ועיכובים שבגלות, שהשפעה זו מיוסף ניתן לכל אחד מישראל בפנימיות ועד שנעשה ענינו של כל אחד, שלכן נקראו כל ישראל על שם יוסף. אך בעליה הבאה מבואר ע"ד מעלה גדולה יותר - "לא אתם שלחתם אותי הנה", שמעלה זו אינה שייכת לבני ישראל אלא ליוסף, ובני ישראל פועלים זאת רק בשליחות של יוסף - "וישימני לאב לפרעה גו' ומושל בכל ארץ מצרים", הפיכת עניני מצרים לקדושה.

ועד"ז בסיום העליה "ותחי רוח יעקב אביהם" - שיוסף עמד בצדקו גם במצרים, ובעליה הבאה "רב עוד יוסף בני" - "הרבה ממני" - שיוסף נעשה שליט על מצרים.

וההוראה לדורנו זה: כ"ק מו"ח אדמו"ר - יוסף שבדורנו - סלל את הדרך לתלמידיו ושלוחיו ולכל בני ישראל לעסוק בהפצת היהדות והמעיינות חוצה, ובאופן שלא רק שלא יגרעו ממדריגתם בהיותם בחוצה אלא אדרבא שפועלים ומשפיעים בכל ארץ מצרים.