איתא במסכת נדרים (לא, ב): "גדולה מילה כו' שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והי' תמים". ובגמרא שם: "גדולה מילה כו' ולא נקרא תמים אלא על שם מילה כו'". 

הביאור בהחילוק שבין המשנה והברייתא: במילה ישנם ב' ענינים: (א) הסרת הערלה (ב) וזה שהאדם הוא נימול. וב' ענינים אלו שבמילה פועלים ב' ענינים באדם (א) שהוא שלם – שאין בו חיסרון, שהו"ע הסרת הערלה. (ב) ושהוא תמים – שניתוסף בו תמימות ושלימות חדשה. 

והנה, בנדרים שם ישנו עוד פירוש ב"והי' תמים", "שכל המתמים עצמו כו'" שהו"ע ההליכה בתמימות. וי"ל שגם פירוש זה קשור לשני הפירושים דלעיל בתמימות שנפעלת ע"י המילה, שהם מילוי החיסרון ושלימות נוספת. 

והביאור בהקדים: ג' המדרגות דתמימות שייכים לג' האבות: (א) אברהם היה תמים בזה שלא הי' בו חיסרון אף שגדל אצל עוע"ז כו'. (ב) והתמימות דיצחק הוא שלימות נוספת, שנולד מטיפה קדושה. (ג) והתמימות דיעקב הוא שמתהלך בתמימות ואינו משתנה משום מצב גם בלכתו לחרן.

וי"ל שהליכה בתמימות הוא מדריגה ג' בשלימות שאינה באה מצד מעלה פרטית או מצד הוספת מעלה יתירה, אלא מצד הפשטות שלו שמתבטא בביטול והנחת עצמותו. וענין זה מתבטא בענין הג' דמילה שהוא עצם פעולת המילה (שגם הנולד מהול צריך הטפת דם ברית), שקשור עם צערא דינוקא – ביטול.

וג' ענינים אלו בעבודה רוחנית הם: (א) שלא יהי' ערל – סור מרע שאינו תחת שליטת היצר. (ב) שהוא מהול – שהאדם עולה בקודש ומגלה את הטוב שבו. (ג) ועצם פעולת המילה - הוא שגם כשאין נרגש מעלה בהעבודה מ"מ הוא מקיים את העבודה בביטול והנחת עצמותו.