ברש"י (לח, ל): "אשר על ידו השני: ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ד' דברים שלקח אדרת שנער ושתי חתיכות כסף של מאתים שקלים ולשון זהב".

ולכאורה קשה דפירוש זה הוא אגדה, ולמה מביאו רש"י, ובפרט שאינו מקדים שזהו מדרש אגדה?

והביאור: מובן שסיפורי התורה נאמרו כדי ללמדנו תוכן מסוים, ואם כן קשה בכללות הסיפור, מה משמיענו הכתוב בזה שהוציא האחד את ידו לחוץ כו'? ועל זה משמיענו רש"י ש"ד' ידות כתובות כאן כנגד ד' חרמין כו'", שזהו נתינת טעם מדוע לא הי' הבכור, שזהו מפני שעכן יצא ממנו. (ולכן אין רש"י מקדים "רבותינו דרשו", כי כאן אין המדרש מפקיע את פירוש התיבות מהפירוש הפשוט, וע"פ פשוטו ישנו תוכן וסימן בסיפור זה).

ורש"י מקדים את פירושו הראשון מפני שהארבע ידות שנאמרו כאן הם ד' ענינים שונים, שלכן מפרש שמדובר בארבע חרמים שונים (משא"כ לפירוש הב' קאי על הדברים שלקח במאורע אחד). אך מביא גם פירוש שני כי הארבע מעילות שמעל עכן לא נתפרשו בכתוב בפירוש (ורק נרמזו ב"וכזאת וכזאת עשיתי" יהושע ז,ב), ועוד מפני שמסתבר לומר שהטעם שזרח לא היה הבכור הוא מפני שחטא עכן שיצא ממנו היה דבר שנגוע לכלל ישראל, ואילו המעילות הראשונות של עכן היו רק חטאים פרטיים שלא פגעו בכלל ישראל. 

מיינה של תורה: זרח ופרץ הם כנגד שמש ולבנה, שהו"ע צדיקים ובעלי תשובה (שלכן דוד, שהקים עולה של תשובה, ומשיח, שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, הם מפרץ). וזהו שזרח הוציא את ידו תחילה, דבתחילה צריך להיות עבודת הצדיקים, אך מפני "שיצא ממנו עכן" הוצרכה להתגלות מעלת התשובה, וזהו שפרץ יצא ראשון, כי מעלת התשובה גדולה ממעלת הצדיקים.