בפרשתנו (מח, ח-ט) נאמר "מי אלה לך גו' בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה" וברש"י: "ויאמר מי אלה: מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה. בזה: הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש".

וצריך להבין לכאורה בני יוסף למדו תורה מיעקב במשך י"ז שנה, וא"כ בודאי ידע והכיר בהם שאין בהם פגם יחוס. ועוד קשה, מהיכי תיתי שיוסף כתב שטר אירוסין (לראי' על האירוסין, כי אי אפשר לפרש שקידש בקידושי שטר, דוקא דמהיכי תיתי לפרש כן בדרך הפשט?) בנוסף לכתובה?

ויובן בהקדים שכל ענין הקידושין אינו שייך לפני מתן תורה, כי אף שהיה ענין של הכנה לנישואין, מ"מ ענין זה שהאשה תתקדש לאיש גם לפני שהביאה אל ביתו הוא חידוש התורה, ולכן קודם מתן תורה לא רק שלא הי' קידושין בפועל, אלא כל ענין לקוחין הללו לא היו במציאות.

וזהו שדוקא ביוסף מצינו שטר אירוסין (שידוכין), כי האבות קיימו רק את המצוות שיתכן קיומן באופן שדומה להמצוות שלאחר מתן תורה, משא"כ אירוסין, שכל גדר האירוסין נתחדשה במ"ת. ורק יוסף, שהי' במצרים שהיו שטופים בזימה ולכן הי' לו תוספת זהירות וקדושה בעניני אישות, שלכן כתב שטר על האירוסין – לראיה - שזהו תוכן ענין השטר. וזהו שרש"י מדייק "ושטר כתובה" (לא רק כתובה), דלפני מתן תורה מוצאים ענין של כתובה, אך הכתובה הוא רק התחייבות ואינה שייכת לעצם הקידושין, משא"כ לאחר מתן תורה שהכתובה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן צריכה להיות בכתב (שלכן אסור לדור עם אשתו אם אבדה כתובתה).

מיינה של תורה: הטעם הפנימי שלא הי' ענין האירוסין לפני מתן תורה הוא כי ענין הקידושין אינו רק קשר בשביל חיי אישות, אלא הוא ענין של המשכת קדושה - "(דאסר לה אכולי עלמא) כהקדש", והאדם אינו יכול להמשיך קדושה עליונה זו בגשמיות העולם בכח עצמו, וזה נפעל רק בכח התורה.

ורק יוסף מצד מעלתו היה יכול להמשיך מעין קדושה זו גם לפני מתן תורה.