חז"ל אמרו שהקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. וביאור הענין, דהנה מצינו ב' הפכים ביצחק, שמצד אחד עבודתו היתה במדת היראה ופחד, ומצד שני שמו מורה על השמחה, ונולד בפסח שהוא זמן החסד. והביאור: אהבה הוא קירוב שבו מרגיש האדם את מציאותו, משא"כ יראה ענינה ביטול, אך הביטול אינו שהוא כאסקופא הנדרסת, אלא אדרבא הכוונה ביראה הוא שהאדם יוכל להתקרב להקב"ה ע"י הביטול, ואדרבא דוקא ע"י הביטול יכול האדם להתקרב לבחי' אלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה (וכמו שדוקא ע"י "ונפשי כעפר לכל תהיה" מגיע ל"פתח ליבי בתורתך"). 

וזהו הביאור בנוגע ליצחק שהיראה דיצחק היה הכנה להשמחה ופתיחת הלב בעבודת ה', ורק מפני שהשמחה היא שמחה בלתי מוגבלת לכן צריך להקדים לה את בחי' היראה.

ובעומק יותר: שורש הגבורה היא מתגבורת ההשפעה (שלמעלה מהגבלת הכלי, ולכן למטה יכול להיות מזה מניעת ההשפעה, כי התחתון אינו יכול לקבל אור זה). ואם כן לא רק שהגבורה דיצחק היא הכנה לחסד אלא עוד זאת שהיא גופא היא בבחי' תגבורת החסד.