כתב הרמב"ם בריש פרק ב' דהלכות בית הבחירה: "המזבח מקומו מכוון ביותר כו' ובמקדש נעקד יצחק אבינו כו'". ובהלכה שלאח"ז: "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח כו' הוא המקום שבנה בו אברהם את המזבח ועקד עליו את יצחק והוא המקום שבנה בו נח כו'".

וצריך להבין מדוע מחלק הרמב"ם את ענין מקום המקדש והמזבח לב' הלכות?

והביאור בזה (ובעוד כמה דיוקים): בהלכה א' מדבר הרמב"ם בנוגע למזבח שצריך להיות בהר המורי' מפני שהמזבח הוא העיקר דבהמ"ק, והבהמ"ק צריך להיות בהר המורי' כדמשמע מהכתובים שהביא בהלכה א'. ומפני שהמקדש שייך לבני ישראל דוקא, לכן מדגיש הרמב"ם ש"במקדש נעקד יצחק אבינו" - "אבינו" דבני ישראל. ובהלכה ב' מדבר על דין פרטי במזבח, ש"מסורת ביד הכל שמקומו מכוון ביותר" בהר המורי' גופא (דלא מצינו שהמקדש יהי' מכוון למקום מסוים בהר המורי' ורק מפני שהמזבח הוא בתוך המקדש נמצא שגם מקום המקדש הוא מסוים). והנה "מסורת ביד הכל" שייך לכל בני אדם, ולכן אין הרמב"ם מדגיש שאברהם הוא "אבינו" דבני ישראל, מפני שמקום המזבח שייך לכל, ולכן הדין הוא שמביאים קרבנות מבני נח על המזבח.

ולכן בהלכה א' מדגיש ש"במקדש נעקד יצחק" כי שייכות המקדש לבני ישראל הוא מצד העקדה, משא"כ בהלכה הב' ששם מדגיש את פעולת אברהם - "בנה אברהם" - כי שם העיקר הוא להראות שפעולת אברהם הוא ראי' שמקום המזבח הוא מקום מיוחד.

ויש לבאר זה ע"פ המבואר במורה נבוכים שישנם ב' לימודים מענין העקדה: (א) "להודיע אותנו גבול אהבת ה' ויראתו", שזהו ענין העבודה הקשורה עם הלכה ב' ע"ד מקום המזבח, וזהו שמדגיש שאברהם בנה את המזבח, כי בענין העבודה גדלה המסירות נפש דאברהם על המסירות נפש דיצחק. (ב) "ולהודיע איך שיאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת ה' במראה הנבואה כו'" - שזהו ענין השראת השכינה - שנעשה ע"י המזבח - בכל המקדש, שזהו המבואר בהלכה א' בנוגע למקום המקדש, ולכן בהלכה א' מודגש שבמקדש נעקד יצחק, כי העיקר הוא השראת השכינה וזה מודגש בזה שיצחק נתקדש.