"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו גו' ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש (מב, כ-כא)".

וצריך להבין היתכן שבשעה שהשבטים מתודים אומר להם ראובן שהוא צדק?

והביאור: כוונת ראובן הי' להביאם לתשובה אמיתית, לא רק מצד הצרה אלא מצד עצם הענין, מחמת גודל החטא שהסביר להם אז – "הלא אמרתי אליכם" - "בהתחננו וגו' ולא שמענו", שאז התשובה היא בבחירתם החפשית ולא מצד הצרה.

(וזהו שהרמב"ם מביא את הענין דבחירה חפשית בהלכות תשובה, ולא בהתחלת ספר המדע, אף שבחירה חפשית היא היסוד לכל התורה, כי בכל המצוות שייך פעולת המצוה גם ללא בחירה (ורק שציווי ושכר ועונש אינו שייך), ובתשובה הנה מעשה התשובה גופא תלוי בבחירה חפשית, דענינה שהאדם מצד עצמו - ולא מצד סיבה שחוץ ממנו - שב בתשובה).

ועוד ענין בזה: כדי שהתשובה תהיה תשובה אמיתית, צריך שהאדם ידע (כהדגשת הרמב"ם) שיש לו בחירה חפשית ולכן האשמה תלוי' בו, וא"כ צריך להתחרט ולעשות תשובה דלולא זאת אין החרטה חרטה אמיתית.

וביאור השייכות בין בחירה חפשית לתשובה בפנימיות הענינים: הרמב"ם מבאר שעל הבחירה נאמר "הן האדם הי' כאחד ממנו", ומבאר אדה"ז ששורש הבחירה היא גבוה מאוד, דכמו שהקב"ה "אין מעכב בידו" עד"ז הוא באדם, וכח זה ניתן לאדם דוקא מפני שיש בו חלק אלוקה ממעל. והנה, גילוי כח זה ש"אין מעכב בידו" הוא בעבודת התשובה דוקא, שהאדם הוא מרוחק מה', ועל פי טבע של מצבו אין נתינת מקום שישוב, אך מפני ש"אין מי שיעכב בידו" לכן יכול האדם לחדש בעצמו תנועה של התקרבות לה'.