טעם איסור גיד הנשה הוא לזכרון הנס שנעשה ליעקב, ובספר החינוך אומר שזהו רמז לבני יעקב שאף שיהיו בגלות יהיו בטוחים שלא יאבד זרעם אלא לעולם יעמוד זרעם. אך על פי זה צריך להבין מדוע נקבעה הזכר לנס בענין פרטי דהנס (גיד הנשה), ולא בענין כללי הנוגע לכללות הצלת יעקב (ובפרט שהאיסור הוא על פי פרטי המאורע - אם בימין או גם בשמאל)?

והביאור בהקדים שענין השגחה פרטית הוא על כל פרט של דומם צומח חי מדבר (וכהראיה על זה בנגלה דתורה שר' יוחנן "כי הוי חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה"). אך מכל מקום ישנם חילוקים, שבכל הברואים ההשגחה פרטית בהם הוא מפני שמשמשים לתורה וישראל, שלכן ישנו חילוקים בכל פרט, שההשגחה בהם היא לפי מעלתם - ע"פ מה שמשמשים לתורה וישראל. משא"כ בישראל - שהבחירה והרצון הוא בהם גופא, אין חילוק בין פרט קטן לענין גדול. וכדי להדגיש ענין זה בהשגחה פרטית דישראל נקבע זכרון הנס בענין פרטי.

והנה, זה שזכרון הנס הוא בענין פרטי אין נחסר מזכרון כללות ההצלה, מפני ש"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", ולכן בכל פרט ישנה כל העצם. [שזהו הטעם שלפעמים יש לנפש אחת מישראל אותה החשיבות של רבים, וכהדין "עכו"ם שאמרו תנו לנו נפש אחת ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"].