כתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הט"ז): "אע"פ שקיים אדם מצוות פרי' ורבי' הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם".

ומקשים על זה: הרי הגמרא (יבמות סב, ב) מביאה טעם אחר - "ר' יהושע אומר היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו' כי אינך יודע איזה יכשר הזה או הזה או שניהם" - וא"כ קשה מדוע משנה הרמב"ם ומביא טעם אחר?

ויובן בהקדים: יש לפרש את הדין ד"יהיו לו בנים בזקנותו" בב' אופנים: (א) בהמשך לחיוב דאורייתא ישנו חיוב מד"ס להמשיך במצוה דפו"ר. (ב) זהו דין וחיוב (מד"ס) בפ"ע.

וי"ל שהרמב"ם סובר כהאופן הא', ולכן משנה מלשון הגמרא כדי להדגיש שהחיוב שלמדים מהפסוק "בבוקר וגו'" שמביאה הגמרא הוא המשך לדין דאורייתא. וזהו שכותב "שכל המוסיף כו' כאילו בנה עולם", שכל הוספה במצוות פו"ר הוא בכלל "בנה עולם" - שהוא התוכן דמצוות פו"ר דאורייתא. וענין זה מודגש בפרשתנו, שה' אמר לנח (לא רק לבני נח) "פרו ורבו" אע"פ שכבר היו לו בנים.