איתא בגמרא (בבא בתרא קעג, ב): "אמר רב הונא מנין לערב שמשתעבד (באמירה בעלמא בלא קנין, רשב"ם) דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו (כלומר כאילו קבלתיו בידי אחזירנו לך, רשב"ם), אלא אמר רב יצחק מהכא לקח בגדו כי ערב זר גו' ואומר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך".

והנה, אף שבפשטות נראה שנדחו דברי רב הונא, מכל מקום מצינו בכמה מקומות שדין ערבות נלמד מערבות דיהודה, כי המפרשים מבארים שרה הונא סובר שיהודה היה ערב. אך הא גופא צריך להבין הרי לכאורה יהודה גופא הי' הלוה שהרי אמר "שלחה הנער איתי". ועוד מה שייך ערבות דממון לערבות דיהודה שאינו שעבוד ממון?

והביאור בזה: דין ערבות יש לבאר בב' אופנים: (א) השעבוד הוא רק שמחייב עצמו בממון. (ב) השעבוד הוא על גוף הערב שעומד במקום הלוה, שהרי זה כאילו הערב קיבל את הממון. וזהו המחלוקת דרב הונא ורב יצחק, שרב הונא סובר שדין ערבות נלמד מיהודה ששעבד את עצמו לגמרי. משא"כ רב יצחק סובר שהערב מחייב עצמו בממון בלבד, ואינו משעבד את גופו, ולכן לומד דין ערבות מהפסוק שבו נקרא הלוה "רעך" ו"זר", כי אין הערב עומד במקום הלוה.

והנה, על פי המבואר ש"כל ישראל ערבים" פירושו "מעורבים", יש לומר שכולי עלמא מודים שבעניני תורה ומצוות כל ישראל הם כגוף אחד, שלכן יכול להוציא את חבירו ידי חובתו בברכת המצות, והשאלה היא האם אחדות זו שבנשמה - וממילא בעניני תומ"צ - פועל גם על עניני הגוף - ערבות דממון.

והערבות באופן שכל ישראל הם מציאות אחת נלמד מיהודה מפני שיהודה הי' המלך, ומצד המלכות נרגש המעלה הכי עליונה שבאחדות ישראל (שבאחדות ישנם ג' מדריגות: (א) אחדות שבא מצד זה שנרגש ששלימות הגוף הוא דוקא כשכל האברים שלימים. (ב) האחדות שבא עי"ז שנרגש שבענין אחד כל אבר פרטי הוא הראש. (ג) שכל ישראל הם מציאות אחת שלמעלה מהתחלקות.