רש"י מקדים את פירוש האגדה - "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים" כי דוקא לפי האגדה "ויבדל" קאי על "את האור", שהבדיל את הטוב שבאור מהאור.
מי שנולד בה' בשבת יהא גומל חסדים - בחי' חסדו של הקב"ה שהוא חסד בלי גבול, והכלי לזה הוא הביטול דדגים, שניתן לבני יוסף, ודור זה הוא דורו של יוסף.
"יש דורשים" ש"בדורותיו" הוא גנאי – שאף שעבור נח אין זה חיסרון מ"מ עבורנו – שאנו "דורשים" בנוגע להנהגתנו – אין זה הנהגה הראויה אלא גנאי.
כל המ' יום דהמבול הם מציאות אחת, ו"הורידן תחילה ברחמים" כוללת את כל המ' יום. ורק אח"כ נתהפך המים דכל יום למבול.
קירוב בנ"י לאלוקות אינו מצד עבודתם אלא ע"י הבחירה והקירוב מהקב"ה, ולכן התחלת סיפורי התורה בנוגע לאברהם הוא הציווי "לך לך". העיקר בקיום התורה אינו ההשגה אלא המס"נ.
בברית מילה ישנה מעלה כללית (ועל זה מבאר הרמב"ם "גדולה היא המילה") ומעלה פרטית (שעל זה מבאר בהלכה שלאח"ז "כמה חמורה היא המילה כו' ועל המילה נכרתו י"ג בריתות").
"הלויה גדולה מן הכל" מפני שאינה מצרכי האדם, ולכן ההלוי' מראה שהאדם רוצה לעשות חסד. ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק "וירא והנה ג' אנשים" - שהתעניין בצרכי אחרים, ולכן ראה את האורחים גם בעמדו לפני ה'.
החסד של אברהם היה מצד הביטול ולא מצד גדולה. ולכן זכו בניו למצות פרה ועפר סוטה, שהו"ע המס"נ - (שהכהן מתטמא, ומחיית שם ה') - שמצד הביטול.
מעלת בעלות הלויים על חברון - המקום הראשון שבא לבעלות אברהם. "מכה נפש" גורם פירוד, והכפרה היא ע"י הלויים.
הטעם שאליעזר שינה מדברי אברהם "ישלח מלאכו לפניך" ואמר לבתואל ולבן "ישלח מלאכו איתך". ע"י "עבדי אבות" - הביטול לנשיא הדור, ותפילה - "שיחתן" - יצליחו בשליחות.
"האיך מעשרים את המלח" פירושו האיך מחשבים את שווי המלח, כפי שהוא בפני עצמו או כפי השווי שמוסיפים במאכל.
יצחק פעל על העולם ע"י ישב במקומו, שהעלה את הזולת למדרגתו, ודוקא עי"ז נקראים "תולדות".
להרמב"ם ישנם ב' חיובים על הפועל (א) לעבוד בכח - מצד גדר המלאכה, (ב) חיוב לעבוד בכל כוחו - מצד התחייבות פרטית לבעה"ב. ולאדה"ז שניהם הם ענין אחד. וההוראה: מפני שדירה בתחתונים הוא "מלאכתו של בעה"ב" לכן צריך לעבוד בכל כוחו.
"שלם": אין פירושו שניצל מלבן ועשו, כי ע"ז היה הבטחה מהקב"ה, ואין הכתוב צריך להדגיש זאת, אלא "שלם" מדברים פרטיים, שקס"ד שעליהם לא היה הבטחה: שלם מהצליעה, ושלם בממונו שלא חסר לו ע"י שליחת הדורון, ושלם בתורתו אף ש"בכל כוחי עבדתי את אביכן".
"ויקנאו בו אחיו" כי ראו שאופן עבודתו הוא תכלית הכוונה. אך יעקב ""נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום" - שפעל שכל חילוקי המדרגות יוכללו בנקודה אחת, כפי שהיא מצד יעקב, שכל פרט הוא חלק מכללות העבודה.
"כל ארץ מעמדת פירותיה" ולכן שמו "בתבואה מעפר המקום". כדי שהתורה תתקיים צריכים לשים בה "עפר" שהו"ע הביטול, והביטול צריך להיות "מעפר המקום" – בענין הלימוד.
יוסף נותן לבנ"י את הכח שגם בהיותם בגלות יוכלו לעמוד בדביקות להקב"ה – פירנסם וכילכלם בימי הרעב".
יעקב השביע את יוסף שיעלהו ממצרים, כי ע"י התחייבות בשבועה האדם מתכונן לדבר גם לפני זמן הקיום. ובפנימיות הענינים: ענין יוסף הוא המשכת בחי' יעקב לבי"ע - לגלות, ולכן הוצרך יעקב להשביע את יוסף שיעלהו ממצרים כי זהו הנהגה שלא לפי בחי' יוסף.
רש"י בפירושו הא': "יטרף": "עתידים להיות חטפנין בפילגש בגבעה" (ולא קאי אכילת מזבח), כי "חטיפה" הוא נגד רצון האדם. ו"חטיפה" קאי גם ע"ז שהתגברו על עצמם ועשו תשובה. מעלת האתהפכא. אך מפני שסיום הפסוק קאי על שאול, לכן מביא פירוש ב' שגם "יטרף" קאי על שאול.
התחלת עבודת בני ישראל לאחרי סיום חודש תשרי בג' הקוים דתורה עבודה וגמ"ח, ע"י בתי חב"ד ו"עשה לך רב".
ע"ד הזהירות שילדים וילדות לא יראו תמונות וציורים של בהמות וחיות טמאות.
ביאור ענינו של בעל יום ההולדת דכ' חשון: הרמב"ם דתורת החסידות ומייסד "תומכי תמימים"; יום ההולדת – נתינת כח בהפצת המעיינות חוצה; בפרט בשנת השמיטה וכשחל כ' חשון בשבת; הקמת והרחבת בתי חב"ד ומבצע "עשה לך רב"; רמז לדבר בפ' השבוע; הקמת והרחבת מוסדות חינוך על טהרת הקודש.
רמז לתפקיד ה"שליח" מלשון הזהר לגבי בעלי תשובה "בשעתא חדא ברגעא חדא ביומא חדא כו'" וביאור הלקוטי לוי יצחק בזה דקאי על ג' דרגות בתשובה.
"שליחות" היא עבודת כאו"א מישראל – שלוחו של אדם העליון; החידוש בשליחות נשיא דורנו לגבי "עסקנות" בכלל; קריאה לכולם להיות שלוחים לכיבוש העולם בעניני יהדות; הכל צ"ל מתוך אהבת ישראל.
עבודת השלוחים באופן הכי נעלה בשליחות; "שליח" בגימטריא "שמח".
הוספה: מענה כ"ק אדמו"ר שליט"א שהואיל לומר בשעה שמסרו הפ"נ מהשלוחים.
הוספה: מענה כ"ק אדמו"ר שליט"א שהואיל לומר בשעה שמסרו הפ"נ מהשלוחים.
תלמידי הישיבות אין להם להתערב בעניני הנהלה.
הוראה מעבודת בעל הגאולה דיו"ד כסלו: הפצת המעיינות חוצה באופן דהרחבה; רמז בפ' השבוע.
רמז לעבודת י"ט כסלו המתברך משבת זו – בשם הפרשה "וישלח" שענינה – "שליחות" דהפצת המעיינות חוצה. (ס"א) גם תוכן "וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשיו אחיו" מורה על השליחות דבירור העולם, עשיו, לעשות לו ית' דירה בתחתונים; ובפרטיות – השליחות דהפצת המעיינות וכו'; "מצות הדור" – שליחות! (ס"ד) ביאור מ"ש בחסידות שיעקב חשב הגיע עת הגאולה. (ס"ט)
התעוררות ע"ד אמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" לפני התפילה והפסוק "אך צדיקים גו'" אחר התפלה.
ענין יום א' דחנוכה – כמו יום א' דחנוכת המזבח – אחדות וכלל שלפני הפרטים המשפיעים בהפרטים; אחדות ישראל ("כולם הקריבו ביום ראשון") שנמשכת בפרטים ("נשיא אחד ליום"); תוספת כח בזה מי"ט כסלו – חג החגים; הפצת המעיינות חוצה לכל ישראל; הקשר לנשי ישראל.
ענינו המיוחד של כנס לילדים ולזקנים יחד. (ס"ב) חנוכה – נצחון הקדושה. (ס"ה) נר ה' דחנוכה – היום הראשון שמדליקים יותר נרות לשיטת בית הלל מלשיטת בית שמאי; מעלת "עשה טוב" (ב"ה) על "סור מרע" (ב"ש). (ס"ט) הקשר לשיעור היומי בסהמ"צ להרמב"ם – "להשיב את הגזילה". (ס"י) הוראה מענינו של אדמו"ר הזקן בעל הגאולה די"ט כסלו; לימוד תורתו; הפצת והדפסת כתבי חסידות; הדפסת התניא. (סי"ג) הוספה בשמחה. (סי"ד) נתינת צדקה וכו'. (סי"ז)
השליחות המיוחדת דצבאות ה' בחנוכה – לעשות ביתם לבית חב"ד. (ס"ב) הוראה מפ' השבוע "על כן באה אלינו הצרה הזאת" – הכל בהשגחה פרטית. (ס"ז) הוראה משיעור תהלים היומי. (ס"י) הוראה מהשיעור היומי בסהמ"צ להרמב"ם – "לא תחבול בגד אלמנה". (סי"א) נתינת מעות לצדקה וכו'. (סי"ג)
ע"ד הקמת והרחבת בתי חב"ד מרכזיים, וכן בכל בית פרטי ע"י קטנים וגדולים. (ס"א) הדלקת נר חנוכה במקומות ציבוריים והפעולה בבני נח. (ס"ה) הקשר לשנת השמיטה. (ס"ח)
בתי חב"ד בכל בית פרטי וכן בתי חב"ד מרכזיים.
החידוש דהפטרת שבת ב' דחנוכה – עשיית כלי המקדש; דירה בתחתונים.
ההוראה מבקשת יעקב "ונשאתני ממצרים", למרות ששנותיו הכי טובות חי במצרים (כמבואר בכ"מ): כאו"א מישראל צריך להשתוקק לצאת מן הגלות; הוראה בנוגע לשלילת החזרת שטחי ארה"ק. (ס"א) ההבהלה בהקמת "ועדת חקירה" לחקור את המאורעות במחנות הפליטים בלבנון – "רגש נחיתות" כלפי גויים! (ס"ה)
כללות עבודת האדם – גילוי אלקות בכל העולם, עד להפיכת הלעומת זה (חשוכא לנהורא), שעי"ז מתגלה הרצון והתענוג דלמעלה – נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וכל זה מודגש ביום התענית – הפיכת העינוי לתענוג, "יום רצון לה'", ועד להפיכת הצומות לימים טובים וימי ששון ושמחה. (ס"א) עשרה בטבת: (1) התחלת המצור על ירושלים, התחלת וסיבת השתלשלות המאורעות דשאר הצומות, ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הצומות והפיכתם ליו"ט. (2) החומר דעשרה בטבת מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביוהכ"פ. (3) שלימות הענין ד"עשירי יהי' קודש" – יום העשירי דחודש העשירי, עשירי שבעשירי – ע"י עבודת התשובה. (ס"ו) פרשת השבוע – "ויחי יעקב בארץ מצרים", לגלות את הטוב שבכל מקום, גם בארץ מצרים, ועד למצב ד"ויחי יעקב"; שיעור חומש היומי – "גד גדוד יגודנו גו'", כיבוש ארץ כנען לארץ ישראל; וסיומו – "ולקדקד נזיר אחיו", זהיר ביקרא דאחוי" – אהבת ישראל ואחדות ישראל, המוסיפה בנצחון המלחמה דכיבוש הארץ. (ס"ט) שיעור היומי ברמב"ם – הלכות גזילה ואבידה (בעבודה הרוחנית), מציאת הניצוץ האלקי שנאבד, והשבתו מן הגזלנים לרשות הקדושה. (סי"ד)
כל פרטי ההוראה דעשרה בטבת – הן הענין המשותף בכל השנים, והן הענינים שבהתאם לקביעות לקביעות השנה – הם הוראה בתורה הנצחית, גם לעתיד לבוא. (ס"א) הענין המשותף בכל הצומות – "צום ויום רצון לה'", "צום אבחרהו"; והענין הפרטי דעשרה בטבת – "סמך מלך בבל אל ירושלים". (ס"ג) עשרה בטבת ביום ראשון בשבוע – אע"פ ש"אנשי מעמד" לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום – מורה על חומר הצום (ובמילא – העילוי), מעין ודוגמא כללות החומר דעשרה בטבת שאפילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר. (ס"ה) עשרה בטבת ביום א' דפ' ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים" כוונת הירידה למצרים (גלות) אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר. ובזה מודגש שגם הכוונה ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" היא – למעליותא "סומך נופלים". (ס"ו) הוספה בצדקה ביום התענית. (סי"א)
ענין אמירת "חזק חזק ונתחזק"; תוכן סיום ספר בראשית – "ויישם בארון במצרים"; ההוראה מכל זה בעבודתינו.
הצעה ובקשה להוסיף בקביעות עתים לתורה ולהשפיע על הזולת שיקבע עתים בתורה.
הוראה מתחלת הפרשה.
מברקים לכנס שנתי דחסידי חב"ד בארה"ק: תשד"מ; מכתבים כנ"ל: תשמ"ו.
ביאור במ"ש בלקו"ש ח"א פ' חיי שרה שהצ"צ אמר "יין קשה פחד מפיגו".
מענה על פ"נ השלוחים – תשמ"ו; תשמ"ז; דרום אמריקה – תשמ"ז.
"ויעקב הלך לדרכו".
מברק תשד"מ, תשמ"ה, תשמ"ו למשתתפים בהתוועדויות שתד"מ, תשמ"ה, תשמ"ו / "פותחין בברכה" / גאולה מבלבולים.
הוראה כללית מעניני חנוכה / הוראות ליושבים בכלא – מחנוכה.