על הפסוק (מא, מח) "אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה" איתא במדרש: "נתן מה שבתחום טברי' בטברי' ומה שבתחום ציפורי בציפורי מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה. ר' נחמיה אמר נתן בהם עפר וקטמיות דברים שהן מעמידין פירות".

והנה, רש"י מצרף ב' שיטות אלו לפירוש אחד: "שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנים בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב". וצריך להבין מהו ההכרח בפשוטו של מקרא שעשו ב' דברים (והרי בפסוק נאמר "נתן" רק פעם אחת)? 

ויובן בהקדים שרש"י משנה מלשון המדרש, דבתחילת פירושו אומר "מעמדת פירותיה" ואח"כ אומר "תבואה", וכותב "מעפר המקום" - לא רק עפר סתם אלא עפר ממקום גידולו.

והביאור בכל זה: רש"י אינו מתכון לב' הפירושים שבמדרש, אלא כוונתו לפירוש אחד, והתחלת דברי רש"י הם הקדמה, דמפני "שכל ארץ מעמדת פירותיה" - "פירותיה" ולא תבואה, כי בהקדמה מדבר על כללות הענין - לכן נתנו בתבואה מעפר המקום כדי להעמיד את התבואה מלירקב.

וההוראה: תבואה הוא תורה, וכדי שהתורה תתקיים צריך להכניס בה עפר שהו"ע הביטול. אך הביטול צריך להיות מעפר המקום - בענין זה של לימוד התורה, שלא יתגאה מהתורה שלמד - ולא במקום אחר בנוגע להרבצת התורה, שטוען שאינו יכול להשפיע לאחרים כי "מי אני ומה אני".