על הפסוק (מט, כח) "איש אשר כברכתו ברך אותם" מפרש רש"י: "ברך אותם: לא הי' לו לפרש אלא איש אשר כברכתו ברך אותו מה ת"ל ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי ולבנימין חטיפתו של זאב ולנפתלי קלותו של אילה יכול שלא כללן כולם בכל הברכות ת"ל ברך אותם".

והנה במדרשים הובא ענין זה בשינויים, ויש לומר שישנם ג' אופנים בביאור הדבר: (א) מדרש תנחומא מדגיש "תאמר שזה גדול מזה כללן כולם באחרונה", שכל שבט מקבל את התוצאה של מעלת שאר השבטים, על דרך השותפות של יששכר וזבולון. (ב) מדרש רבה מדגיש ש"חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים", זאת אומרת שכל שבט מקבל משאר השבטים לא רק את התוצאה דמעלת שאר השבטים, אלא גם את המעלות עצמן. (ג) רש"י מדגיש ש"כללן כולם בכל הברכות", זאת אומרת שלא רק שכל שבט מקבל את כל המעלות משאר השבטים אלא כל שבט מקבל את כל המעלות מיעקב עצמו.

והביאור בפירוש רש"י: ברכה הו"ע ההמשכה מהשורש, וא"כ לכאורה כל שבט יש לו מקור בפ"ע, וא"כ איך שייך שיעקב יברך שבט מסוים בברכת כלל השבטים אם אין ענין זה במקור השבט הפרטי?

והביאור: ישנה מדרגה שבה כל השבטים הם מציאות אחת באב - ביעקב (שלמעלה מהשורש הפרטי דכל שבט), ולכן כל שבט מקבל את כל הברכות מהמקור שלו – כי כולם הם מציאות אחת.

וההוראה בעבודת ה': אף שישנם י"ב דרכים בעבודת ה' מכל מקום לכל אחד צריך להיות כל המדרגות. ועל דרך שגם מארי עובדין טבין הנה בשעה שלומדים תורה צריכים ללמוד כאילו (בשעה זו) אין להם אומנות אחרת ותורתם אומנתם. ומארי תורה צריכים לקיים מצות כאילו זה הוא עיקר ענינים ולא רק בשביל קיום תורתם.