בפרשתנו מסופר שלאחר שיוסף אמר ליעקב "אנכי אעשה כדברך" – שיעלהו ממצרים - השביע יעקב את יוסף. וצריך להבין למה הוצרך להשביעו. דהנה, המפרשים ביארו שזהו כדי שפרעה לא ימנע מיוסף מלקיים את הציווי, אך לרש"י אי אפשר לפרש כן, שהרי מפרש כעין זה רק בהמשך הפרשה על הפסוק "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך", דמזה משמע שרש"י סובר שזה לא הי' טעמו של יעקב (דאילו היה זה טעמו של יעקב היה רש"י מביא טעם זה בפירוש "השבעה לי" - בעת השבועה).

והביאור: כשהאדם מתחייב לקיים דבר הרי הוא חושב על קיום הדבר בעת שצריך לקיימו, אך כשנשבע על הדבר הוא חושב ומתכונן לקיום הדבר גם לפני זמן הקיום, שמחפש עצות כדי שמלכתחילה לא יהיו מניעות לקיום הדבר. ויעקב רצה שיוסף יקיים את הציווי באופן הנ"ל שלא יסיח דעתו מההכנות וכו' לקיום הציווי.

והביאור הפנימי: מצד ענינו של יוסף היה צריך שיעקב ישאר במצרים ולכן הוצרך יעקב להשביע את יוסף כדי שיעשה ההיפך ויוציא את יעקב במצרים. והענין הוא: יעקב הוא בחי' האצי' שלמעלה מהגלות, ולכן אינו יכול להיות בגלות וביקש "ונשאתני ממצרים". ואינו יכול להיות בגלות גם לפי שעה כי "אין חבוש מתיר את עצמו", וכדי שבני ישראל יצאו מהגלות צריכים שיהי' להם קשר – "ברא כרעי' דאבוה" – עם יעקב שלמעלה מהגלות. משא"כ ענינו של יוסף הוא המשכת מדרגת יעקב בבי"ע – בגלות, וא"כ כל זמן שבני ישראל נמצאים בגלות נמצא יוסף עימהם, וביקש שרק בשעת הגאולה "והעליתם את עצמותי מזה אתכם".

וההוראה: גם כשיהודי נמצא במצב של "ויחי גו' בארץ מצרים" צריך לדעת שאין זה מקומו האמיתי וצריך לדרוש ולבקש "ונשאתני ממצרים", ובתוקף של שבועה, ודוקא עי"ז אין הגלות פועלת ירידה על האדם ואדרבה, ונשאתי ממצרים – שממצרים נעשה העלי'.