בסיום הלכות שכירות כתב הרמב"ם בפרק י"ג הלכה י': "שאין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר את עצמו ביום ולא יוכל לעשות מלאכת בעה"ב בכח כו'", וממשיך בהלכה י"א: "כדרך כו' כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית כו' וכן חייב לעבוד בכל כוחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי כו' לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה כו'". 

והנה דינים אלה הובאו בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בשינויים: 

"וכדרך כו' כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית כו' וכן חייב לעבוד בכל כוחו כו'". וממשיך: "לפיכך אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר את עצמו ביום כו'". (דלא כהסדר ברמב"ם ש"אין הפועל רשאי כו'" נאמר בהלכה בפני עצמה לפני "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול כו'").

והביאור בזה: להרמב"ם ישנם ב' ענינים: (א) חיוב הפועל לעבוד בכח - שזהו מצד הגדר של מלאכה שצריך להיות בכח. (ב) ובהלכה שלאחר זה מוסיף שישנו חיוב לעבוד בכל כוחו, אך חיוב זה אינו מצד גדר מלאכה אלא התחייבות פרטית של הפועל לבעל הבית (שגוף הפועל קנוי לבעל הבית). 

אך אדמו"ר הזקן מביא את שני הענינים בהמשך אחד כי לשיטתו העבודה בכח והעבודה בכל כוחו הם ענין אחד (ובהערה: שגם העבודה בכח הוא מפני שגופו קנוי).

וההוראה: בני ישראל הם הפועלים של הקב"ה. והעבודה דדירה בתחתונים היא מלאכת בעל הבית. וזהו ההוראה שאסור לו לבטל מעט בכאן ומעט בכאן כדי לעסוק בשלימות שלו. אלא גם העבודה דדירה בתחתונים צריך לעשות לא רק בכח המעשה שלו אלא בכל כוחו. דשם מלאכה הוא גם כשישנה רק כח המעשה אך מפני שזהו מלאכתו של בעל הבית, והאדם הוא הפועל לכן צריך לעשות את המלאכה בכל כוחו - בכל כוחותיו.