ברש"י (מט, כז): "בנימין זאב יטרף: זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין וחטפתם לכם איש אשתו, בפלגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וילחם וגו' במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע. בבקר יאכל עד: לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית אז חולק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחילת פריחתן וזריחתן של ישראל. ולערב יחלק שלל: אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש".

וצריך להבין מדוע מפרש רש"י שהברכה ד"בנימין זאב יטרף" קאי על ענין בלתי רצוי – חטיפת נשים בפילגש בגבעה – ומדוע אינו מפרש כהתרגום שקאי על המזבח שחוטף את הקרבנות?

והביאור: חטיפה קאי על לקיחה בחזקה, ולכן אין רש"י מפרש שקאי על אכילת המזבח, שהרי בפשוטו של מקרא אין המזבח לוקח בחזקה נגד רצון האדם, וגם זה ששאול לכד את המלוכה לא היה באופן דלקיחה בחזקה, אלא אדרבא, שאול נבחר למלוכה ע"י הקב"ה.

ולכן מפרש רש"י בפירושו הראשון שקאי על חטיפת הנשים בפילגש בגבעה. וענין החטיפה בזה הוא לא רק מצד חטיפת הנשים אלא גם בכללות המאורע, שהתגברו על עצמם ועשו תשובה, ש"יטרף" קאי על עצמם, שלקחו את עצמם ממצב בלתי רצוי בתכלית - ועד שהשבטים לא רצו להינשא איתם - וע"י התשובה העמידו עצמם במצב אחר לגמרי, ועד שהשבטים חיפשו דרכים כדי שיוכלו להינשא. (ורש"י אינו יכול להסתפק בפירושו השני שקאי על מלחמות שאול, כי הנצחונות אינם ענין של טרף אלא מלחמה סתם).

אך רש"י מביא גם פירוש שני, כי המשך הפסוק "בבוקר יאכל עד" – המדבר על שאול – בא בהמשך ל"בנימין זאב יטרף". ולכן מביא רש"י פירוש שני שגם "בנימין זאב יטרף" קאי על שאול.

ולראיה מביא את הפסוק "ובכל אשר יפנה ירשיע", שבפסוק זה ישנו תוכן ד"יטרף" ש"ירשיע" בכלל הוא ענין של היפך הטוב, אך בפסוק זה רואים ששאול הפך את הענין ד"ירשיע" לענין של טוב – נצחון דישראל.

וזהו שעל "ולערב יחלק שלל" מפרש רש"י שקאי על "הנה בית המן נתתי לאסתר" (ולא על "ושללם לבוז" ששם נאמר לשון שלל בפירוש), כי חטיפה שייך כשחוטפים ממנגד – והמן הי' עיקר המנגד.

וכמו שבפילגש בגבעה מודגש הענין דאהתפכא כנ"ל, כמו"כ בפסוק זה מודגש ענין דאתהפכא, וכמו שרש"י מפרש שם: "ומעתה הכל רואים שאני חפץ בכם", היפך מ"גדל המלך אחשורוש את המן".

מיינה של תורה: מבואר בדא"ח שיוסף הוא צדיק עליון – המשכה מלמעלה, ובנימין הוא צדיק תחתון - העלאת המטה. וזהו שהברכה דבנימין הוא ענין של תשובה ואתהפכא – שהו"ע בירור התחתון. והנה עבודת התשובה אינה העבודה דתמידין כסדרן – ההנהגה ד"כי יקח איש אישה", אלא הנהגה מיוחדת "בחילא יתיר" – "וחטפתם לכם איש אשתו".

וזהו שגם סיום עליה זו (שישי) הוא בענין של אתהפכא, שיוסף אומר לאחיו "אל תיראו גו' אתם חשבתם לרעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". דלכאורה אם כוונתו לנחם את אחיו מדוע מזכיר את "אתם חשבתם לרעה"? והביאור בזה הוא שיוסף רצה להדגיש את הענין דהפיכת "חשבתם לרעה" ל"אלוקים חשבה לטובה".