על הפסוק "ויאמר ה' אל אברהם לך לך" מקשה הרמב"ן מדוע אין הכתוב מקדים את מעלת אברהם שמשום זה אמר לו הקב"ה "לך לך", הרי קיום הציווי "לך לך" אינו טעם מספיק על כל הברכות וכו'?

ומבאר הרמב"ן שהתורה לא רצתה להאריך בנוגע לדעות העכו"ם באור כשדים ובכל הוויכוחים שניהל איתם. אך עדיין אינו מובן מדוע אין התורה אומרת אפילו פסוק אחד שאברהם הי' צדיק וכיוצ"ב? 

והביאור: קירוב שאר האומות להקב"ה הוא ע"י עבודתם והשגתם, ולכן נשארים הם תמיד במציאות נברא. משא"כ קירוב בני ישראל לאלוקות הוא ע"י שהקב"ה אמר לאברהם "לך לך", ע"י הבחירה והקירוב מהקב"ה, ועי"ז משתנים בני ישראל ונעשים מציאות אחרת. ולכן הנה המצוות דבני נח הם בעיקר ענינים ד"לשבת יצרה", משא"כ המצות דבני ישראל ענינים צוותא וחיבור עם הקב"ה. 

ולכן כשהתורה מספרת על אברהם אבינו - היהודי הראשון - והתורה רוצה להדגיש את ענינו אומרת התורה ש"ויאמר ה' אל אברהם" – מלמעלה למטה. 

וההוראה: שאין לחשוב שהקירוב של האדם לאלוקות הוא ע"י שהוא מכיר ומרגיש את היוקר דתורה ומצוות, וזהו העיקר, וא"כ כשאין לאדם הרגש זה הנה הגם שצריך לקיים מצוות מעשיות מ"מ העיקר חסר. ועל זה הוא ההוראה שקירוב האדם לאלוקות בא מהקב"ה, ולכן העיקר הוא קיום המצוות.

וכן הוא בעבודת יהודי שומר תורה ומצוות, שהעיקר בקיום התורה ומצוות הוא המסירות נפש, ובלשון הידוע "אילו נצטווינו לחטוב עצים".      

ויש לקשר זה עם הפירוש ש "לך לך מארצך" הוא היציאה מהרצונות, "וממולדתך" מהרגילות - אף שהם עניני קדושה - כי צריך לצאת ממציאות האדם ולהגיע "אל הארץ אשר אראך". ועפי"ז יש לתרץ שרק בזכות "לך לך" מגיע לאברהם השכר "שלא הי' כמוהו בעולם" למעלה ממציאות העולם.