ברש"י בסיום פרשתנו: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים: מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ". וצריך להבין לכאורה הרי זה בסתירה להמבואר ברש"י בריש פרשתנו ש"מלאכים שליוהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ כו'".

והביאור: מפני שהמלאכים באו ללותו לארץ אין זה בגדר יציאה מהארץ, ועל דרך שמותר לצאת מארץ ישראל להקביל פני חברו, ויציאה זו אינה נמנית בג' הסיבות שמותר לצאת מארץ ישראל, כי מפני שמטרת היציאה היא כדי לבוא לארץ ישראל אין זה בגדר יציאה. 

בפנימיות הענינים: יציאת יעקב מארץ ישראל הו"ע הגלות, וישנם מלאכי חוץ לארץ ששומרים על יעקב בגלות. אך ע"י העבודה ד"מאך דא ארץ ישראל" כל זמן משך הגלות, באים מלאכי א"י למקומו, כי זה נעשה ארץ ישראל. 

והנה, לשון "ויפגע" משמע שהי' זה שלא במתכוון. והביאור בזה: מהלשון "ויפגע במקום" לומדים שיעקב תיקן תפילת ערבית, דהנה תפילת ערבית רשות, שהיא אתערותא דלעילא שלמעלה מעבודת האדם, ולכן הרי זה שלא במתכוון, כי זה בא מלמעלה ואינו מצד עבודת האדם. 

[והנה, ישנם ב' בחי' באתערותא דלעילא, האתערותא דלעילא שלפני העבודה שענינה נתינת כח לעבודה, ומצד בחי' זו תפילת ערבית היא בהתחלת היום כהכנה להיום הבא. וישנה האתערותא דלעילא שלמעלה משייכות לעבודת האדם, ובאה לאחר העבודה, וזהו"ע שתפילת ערבית היא בסוף היום. וזהו "ויפגעו בו מלאכי אלוקים", שהפגיעה - שלא במתכוון - הוא גם מצד המלאכים].

וההוראה: שגם כשהאדם נמצא בגלות אין להתפעל מהגלות מפני שהקב"ה שולח מלאכים לשמירה, ועד למלאכים של כבוד - מלאכי ארץ ישראל.