ברש"י (מג, יד): "וא-ל שד-י: מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה הריני מתפלל עליכם".   

וצריך להבין הרי תפילה היא ענין עיקרי ומלשון רש"י משמע כאילו תפילה היא רק דבר נוסף וטפל, הבא לאחר הענינים העיקריים?

והביאור: מהחילוקים בין תפילה וברכה הוא שמתפללים בעת צרה, משא"כ ברכה הוא תוספת טוב. ואם כן קשה הרי יעקב חשב שמצב זה הוא צרה, וא"כ מדוע השתמש בלשון של ברכה - שאמר "א-ל שד-י"? ומדוע דיבר אל בניו - דלא כתפילה שמתפללים ומדברים להקב"ה? ועל זה מפרש רש"י שבאמת הי' זה תפילה וכונתו בלשון ברכה הוא שהמכוון דהתפילה הוא שיהי' ברכה, ובתורה לא נאמר לשון תפילת יעקב כי "מעתה אינכם חסרים" כו'. והביאור: גם השבטים חשבו שזהו עת צרה, כאמרם "אבל אשמים אנחנו", אבל לא גילו זאת ליעקב, ורק אמרו לו שזהו ענין שיכול להיות מצד הטבע. וזהו שאמר יעקב שאם כדבריכם, הנה אע"פ שאין חסר עוד פעולות בדרכי הטבע מ"מ צריך להתפלל, וזהו שיעקב אמר את תוכן תפילתו בלשון של ברכה, כי לדעת יעקב השבטים חשבו שאין זה עת צרה.

מיינה של תורה: השבטים חשבו שהצרה הזאת היא צרה פרטית בשבילם מפני ש"אשמים אנחנו". אך יעקב שהיה מהאבות ראה כל דבר איך שהוא סימן לבנים, שהצרה הזאת היא חלק מ"רדו שמה" - הירידה למצרים. ובאופן אחר: השבטים שהיו מרכבתא תתאה - בחי' בי"ע ראו כל דבר איך שהוא על פי טבע, משא"כ יעקב ראה בכל דבר איך שהוא באמת למעלה מהטבע (וזהו הקשר לנס נצחון המלחמה דחנוכה, שהו"ע שלמעלה מהטבע אף שמלובש בדרכי הטבע, וא"כ יכולים לטעות שהוא ע"פ טבע).

וההוראה: שבכל דבר שעושה, גם כשהדבר הוא על פי טבע צריך לתפילה. ואז זוכה לראות שגם עניניו הטבעיים הם באמת ניסים - שלמעלה מהטבע - המלובשים בטבע.