אמרו חז"ל ש"אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח". ולכאורה צריך להיות תרומת הדשן והוצאת הדשן - להסיר את הדשן? (והנה ישנם ביאורים ע"פ נגלה אך מהו הביאור הפנימי?).

ויובן בהקדים שישנם כמה אופנים שבהם הזכות דמצוה נמשכת: (א) שרק זכות המצוה נמשכת, אך סיבת הזכות הי' בעבר. (ב) שעשיית המצוה הי' בעבר אך פעולת המצוה נמשכת. (ג) העשי' מתחדשת בכל רגע (דזהו הביאור בזה שדוקא מצות מילה פעלה ישוב הדעת בדוד, שהמילה פעלה שלא היה ערום מן המצות, כי מצות מילה מתחדשת בכל רגע - כביאור הרגוצובי). 

וזהו ש"אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח", דהפירוש בזה הוא שפעולת ומעשה העקדה נמשכת כאלו עתה נעשה אפר.

והביאור בעבודת האדם: "אפר: קאי על הדברים הגשמיים שאינם נשרפים ועולים למעלה (כענינים רוחניים). ובזה גופא ישנם ב' אופנים: תרומת הדשן - שנשאר ליד המזבח הוא העבודה ד"בכל דרכך דעהו", שלכן נשארים הדברים הגשמיים ליד המזבח. והוצאת הדשן - העבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים", שמפני שהדברים הגשמיים הם "מעשיך" לכן מוציאים אותם לחוץ אך מ"מ הרי זה "במקום טהור". 

והנה, דוקא כשהעבודה היא באופן דמסירת נפש - כבעקדת יצחק - אז הקדושה פועלת בכל האדם, גם על הגשמיות שלו - שהרי הוא מוסר גם את גופו.

וההוראה: הוצאת הדשן - ההיתר להתעסק בדברים גשמיים כפי שהם מחוץ למחנה, הוא רק עבור תועלת למערכה הבאה, שמחר יוכל להתפלל בטוב יותר. ולכן אומרים את פרשת העקדה בכל יום כדי לעורר את האדם להמסירות נפש דיצחק, שאז יבין שכשהוא בחוץ - אף על פי שהוא "במקום טהור" - אין זה מקומו, דמקומו האמיתי הוא כשכולו, גם הגשמיות שלו, "צבור על גבי המזבח".