איתא ברמב"ם סוף הלכות מילה הלכה ח': "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים כו' וגדולה היא המילה כו'. ובהלכה ט': בא וראה כמה חמורה היא המילה שלא נתלה למשה רבינו עליה אפי' שעה אחת כו' וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלוש בריתות כו' ועל המילה נכרתו שלוש עשרה בריתות".

צריך להבין מדוע משנה הרמב"ם את הסדר דמעלות המילה מהסדר במשנה בנדרים. והירושלמי מונה את הפסוק "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר גו'" (שהוא פסוק מברית בין הבתרים), והרמב"ם משמיט פסוק זה.

והביאור: במצות מילה ישנם ב' ענינים, ענין כללי – ברית כללית עם ה'. וענין פרטי – שהמילה היא מצוה פרטית. (ע"ד תפילה ותשובה, שגם בהם ישנו ענין כללי וענין פרטי). 

והנה, בהלכה הראשונה מדבר הרמב"ם על הענין הכללי דהברית, שהברית הוא החילוק בין הגוים ובני ישראל. ובהלכה האחרונה מדבר ע"ד המעלה הפרטית דמילה. 

ולכן אינו מביא את הפסוק דברית בין הבתרים, כי שם מדובר ע"ד הברית הכללי, השייכות כללית דאברהם (ובנ"י) לה' גם לפני הברית מילה. [שלכן נצטוה אברהם למול את עצמו. ועד"ז בנוגע לבני אברהם שלכל ישראל ישנו שייכות לברית הכללית גם אם לא מלו בפועל ד"הנודר מערלים מותר בערלי ישראל"].