מפתח לתורת כ"ק אד"ש

ככל שדבר נוגע יותר כך מתגדל התנגדות היצר הרע. אילו נצטותה חוה לא היתה חוטאת, ולכן במ"ת נאמר קודם "כה תאמר לבית יעקב" - אלו הנשים.
"ונעשה לנו שם" צריך להיות ע"י ענין רוחני כבניית ישיבה; אברהם "קיבל שכר כולם" מפני שהתעסק בבירור אנשי דורו. 
אברהם לא מל עד שנצטוה מפני שהמילה היה בדוגמת המצוות שלאחר מ"ת; ג' הענינים שבמילה.
 בבבלי: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה", ובזוהר: "כאילו מקבל פני שכינה"; ע"י שאברהם נתן לאורחיו עניני מותרות – הנהגה שלמעלה מטו"ד - היה בו הכח לנסיון העקידה. 
"זקן" קאי על השלימות נפש האדם, ו"בא בימים" קאי על בירור העולם, וענין אברהם הוא חיבור שניהם - עליונים ותחתונים.
הפירושים ב"אלה תולדות יצחק בן אברהם גו'" ושייכותם זה לזה.
תכלית הכוונה הוא בירור הניצוצות שבחרן, ועי"ז מתעלה, עד ש"ויפגעו בו מלאכי אלוקים"; יעקב לא שכב כ' שנה בבית לבן, בשביל חינוך ילדיו, שלא יפלו לידי לבן; לימוד פנימיות התורה נותן כח להעבודה דבירור בירורים בחרן.
"יעקב": ההתעסקות בבירור הגשמיות. "ישראל": עבודת הצדיקים, שהגשמיות אינו מסתיר.
"י"ט כסלו איז דער ברית" (של חסיד); הסיפור דקול ילד בוכה וההוראה ממנו
החלום הראשון הי' בנוגע לגשמיות והשני בנוגע לרוחניות. "מאלמים אלומים": המשכת האחדות, דבקדושה צריך להיות עבודה. "ותשתחוינה לאלומתי": הביטול לנשיא הדור.
חנוכה הוא חיבור ו"שלום" בין עבודת הצדיקים ובע"ת. וזהו ש"גדול השלום כו'" מובא בהלכות חנוכה; תכלית נר חנוכה הוא בנרות עצמם, כי הם מבטאים את הקשר העצמי דהקב"ה ובנ"י.
הקב"ה גילה ליוסף את העתיד ע"י חלום, ומזה נשתלשל לכל העולם, שגם לפרעה גילה הקב"ה את העתיד בחלום. כל הענינים שבעולם משתלשלים מבנ"י.
תכלית גלות מצרים הוא עבור בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים.
שורש יוסף הוא למעלה מהשבטים והאבות, ולכן דוקא יוסף הוא הנותן כח לבנ"י לבוא למצרים ולברר בירורים.
"שמות" – קאי על הארת הנשמה המתלבשת בגוף, שניתן לה העבודה דבירור העולם; "וימררו את חייהם" – הרוחניים, שעסקו בעבודה גשמית בתנועה שלמעלה ממדידה.
השמחה היתירה ביום ההילולא של נשמה חדשה; ענינו של אדה"ז לא הי' ענין השבירה, ולכן מוכרח שרק הסיר את מכסה קופסת הטבק.
משה הוא בחי' חכמה ולכן שאל "למה הרעותה". אך היה הגילוי שמחבר מוחין ומדות, שגם במוחין יורגש הביטול דמדות – שלא להרהר.
דוקא במכת בכורות טענה מדת הדין "מה נשתנו אלו מאלו" (כי מטרת המכה לא היה "למען ידעו"), ובנ"י ניצלו מהמכה מפני הגילוי דהאהבה עצמית של הקב"ה לבנ"י שלמעלה מהשתלשות. וזהו שמכת בכורות היה בחצות - בחי' שלמעלה מהשתלשות.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - "בריש גלי" – ר"ת דשמם של הבעש"ט, רשב"י, והאר"י, וכ"ק מו"ח אדמו"ר. 
ביאור הד' כיתות בעבודת האדם. רצון ה' הוא "ויסעו", מצד הביטול, שהוא העבודה ד"נמנע הנמנעות", דאף שבטל להקב"ה מ"מ הוא עובד את הקב"ה בכח עצמו. וע"י עבודה זו נעשה "הפך ים ליבשה", שה"ים" - שקאי על העולם - נשאר במציאות אך מתגלה בו כח הפועל בנפעל.
מ"ת ענינה המשכת העצמות, ועי"ז פועלים ב"תחתונים"; "אנכי לשון מצרי", דענין מ"ת הוא לפעול במצרים - לשון מצרי.
ביאור השייכות דג' הפירושים ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" זה לזה.
השראת השכינה הוא במקום חיבור גבול ובל"ג, במשכן ובארון, ובהעבודה ד"בכל דרכך דעהו". 
לפי ר"א הטהרה הוא ע"י ביטול הכוחות לפנימיות הנפש. ולחכמים, אף שהכוחות מורגשים, אם הם רק ציפוי, אזי האדם טהור.
"הלא שמוע מזבח טוב", מעלת הקבלת עול, שעי"ז מבטלים את קליפת עמלק.
ביאור מרז"ל "אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין", הקשר לפורים, ובעבודת האדם
הכפרה היא לא ע"י מעשה נתינת מחצית השקל אלא ע"י האש דעצם הנשמה.
המשכן - ההכרה ש"אין עוד מלבדו", שדברי הרשות עצמם הם קדושה - הוא התיקון דחטא העגל.
פרשת פקודי הוא האתערותא דלעילא שלאחר האתערוא דלתתא.
כשמוסר את נפשו לה' בבוקר, הרי זה פועל על כל היום; הביאור בזה שאינו חייב קרבן על הקרבת אשם תלוי בחוץ, אך מ"מ נחשב קרבן גם אם נודע לו שלא חטא; 
בהקטרת החלבים ישנו: (א) ענין העבודה שבהם, שלכן צריכים להקטירם ביום. (ב) ענין נוסף שצריכים להקטיר אותם כדי שלא יהיו נותר, ובענין זה הנה אם לא הקטירום ביום אפשר להקטירם כל הלילה. הקטרת החלב - התענוג - עיקרה ביום, שהעסק בתומ"צ צ"ל מפני קיום רצון ה'.
"המעשה אשר יעשון" קאי על קיום המצות בפועל, ו"דרכי ה'" - הוא אהבה ויראה. 
 פיסקא "הא לחמא עניא" (ס"א); פיסקא "חכם מה הוא אומר" (ס"ה)
הים הוציא עצים ופירות, שקרקע הים מגלה את העצים שישנם בו בהעלם, והעצים מגלים את הפירות. דגילוי ההעלם – האלוקות שבהעלם, ועצם הנשמה, ע"י העבודה בב' קוין  - הוא עצם הענין דקריעת ים סוף.
שמיני הוא קודש שלמעלה משבעה שענינו חול, אך מאיר דוקא לאחר שלימות עבודת האדם.
"ואפשר למול לאחר זמן" - ד"לאחר זמן" ישנה גם מעלת מילה בזמנה.
כשבנ"י חוטאים הפגם הוא רק בכוחות הגלויים – ע"ד שנידה לבעלה הוא רק איסור ולא טומאה.
"נכנס בשלום" - שה"רצוא" אינו מפני ש"קרבת אלוקים לי טוב" אלא מפני שזהו רצון ה', ואזי יהיה "שוב", כי רצון ה' הוא שיהי' דירה בתחתונים.
"מחובר לא בטיל", וא"כ עי"ז שבנ"י קשורים עם הקב"ה אינם מתבטלים.
גם בזה"ז יתכן ששבועות לא יהיה ביום מ"ת - כשאדם עובר את קו התאריך באמצע הספירה.
העליה דהילולא דרשב"י שייכת לכל אחד, דרשב"י חיבר את ב' הקצוות דעליון ותחתון.
כשהאדם אינו לוקח ריבית אלא הוא נותן את כספו בעסק, אזי פועל שהקב"ה שותף עימו בעבודתו - קורא ושונה כנגדו. אין להסתפק בזה שכבר העמיד תלמידים, והוא יקבל תוספות אור מעבודת תלמידיו, שזהו ריבית, אלא עליו לעבוד את אותה עבודה הנדרשת מתלמידיו.
דוקא על ידי שלומד בקבלת עול - יותר מרגילותו - שזהו "עמלים בתורה", נעשה "חוקים" מלשון חקיקה שנעשה מציאות אחת עם התורה
התחלת ההגדה - "הא לחמא עניא" (ס"א); הקשר דלילב ב' דפסח לנס פורים (ס"ד); "הא לחמא עניא" בציר"י (ס"ו); "הרי אני כבן שבעים שנה". (ס"ז) "וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז כו'". (ס"ט) "אחד חכם ואחד רשע". (סי"ב) "ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גם יהי' זרעך גו'". (סי"ג) "אילו קרע לנו את הים כו'". (סט"ו); "כמה מעלות טובות למקום עלינו" (סי"ח); צפון" (סי"ט).

Heading