קרבן התמיד מלמדנו שאין האדם צריך לתת את כל נכסיו לה' אלא מספיק שיתן מעט בכל בוקר וערב, ובלבד שיכניס בזה את כל נפשו.

ונקרא תמיד, אף שהקרבן הוא רק בבוקר ובערב, כי כשמוסר את נפשו לה' בבוקר, שזהו ענין אמירת מודה אני, הרי זה פועל על כל היום.

ב. בדין אשם תלוי שנקרב בחוץ בשגגה אומרים חכמים, וכן פוסק הרמב"ם, שאינו חייב קרבן על ההקרבה בחוץ, כי ספק אם התחייב באשם תלוי. ולכאורה זהו בסתירה לדין שאם אדם הקדיש אשם תלוי ואחר כך נודע לו שאינו חייב אומרים חכמים "ירעה עד שיסתאב", מפני ש"לבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בליבו להקדיש", זאת אומרת שאשם תלוי נחשב קרבן גם לאחר שנודע בוודאי שאינו חייב אשם תלוי.

והביאור: בקדושת הקרבן ישנם ב' ענינים: (א) בדיני אדם, איך שהאדם צריך להתנהג, ובזה הנה מפני שגמר בלבו להקדיש הרי זה הקדש גם אם באמת לא חטא. (ב) בדיני שמים, ובזה הנה כלפי שמיא גליא שאינו חייב קרבן, ואם כן אינו חייב אם הקריבו בחוץ.

והביאור בהקדים, שחטאת צריכה להיות בת דנקא, ואשם בת שתיים, מפני שבפרט אחד ספק חטא הוא חמור יותר מחטא. והביאור: כשאדם חוטא בשוגג צריך להביא קרבן כי זה שעבר בשוגג הרי זה הוראה שהתענוג שלו הוא בדבר האסור. אך אם כשנודע לו שחטא הוא מתחרט הרי זה הוראה שהתענוג מהחטא אינו עצם מהותו שהרי עתה הוא מצטער על זה. אך אם אינו יודע אם עבר על העבירה אם כן מתברך בלבבו שלא חטא, ואם כן התענוג לרע נעשה מהותו ולכן צריך כפרה יותר גדולה. וזהו שאף אם נודע לו שלא חטא צריך להביא את הקרבן (מצד דיני אדם כנ"ל), כי הקרבן הוא על זה שיתכן שחטא ואף על פי כן אינו שב ומצטער כי מתברך בלבבו שלא חטא ואם כן הוא חושב שהוא כדבעי. אך כל זה הוא מצד נפשו, אך העונש דלמעלה הוא רק על קיום העבירה בפועל, ולכן מפני שכלפי שמיא גליא שלא חטא אם כן אינו צריך להביא קרבן, ואם הקריבו בחוץ אינו חייב (כרת במזיד, ובמילא אינו חייב קרבן בשוגג).