צריך להבין מדוע השראת השכינה הוא במקום מוגדר דוקא - במשכן, והלא הקב"ה הוא בלתי מוגבל וכמו שכתוב "את השמים ואת הארץ אני מלא"? ועל דרך זה צריך להבין מדוע התפילות - שבמקום קרבנות תקנום - שהם רוחניים, צריכים לעלות דרך מקום גשמי ומוגבל – בית המקדש? 

והביאור: הקב"ה הוא למעלה מהגבלות, למעלה גם מההגבלה של בלי גבול, ולכן הקב"ה שורה במקום שיש חיבור בלי גבול וגבול, שהוא ענין נמנע הנמנעות - "מקום הארון אינו מן המידה".  

והנה, כל אחד צריך לעשות מקדש לה' בעניניו הגשמיים ע"י העבודה ד"בכל דרכך דעהו", שזהו מעלה גדולה יותר מהשראת השכינה בבית המקדש - שהרי התחתון דהענינים גשמיים הם למטה מבית המקדש. וזהו סדר העליה דספר שמות, דבתחילה מסופר על גלות ויציאת מצרים שהוא הכנה למתן תורה, אח"כ מתן תורה ופרשת משפטים שהוא ענין המשכת הקדושה בעניני מצוה, ואח"כ בנין המשכן שהוא ענין המשכת הקדושה בתחתונים ממש. 

ב. צריך להבין מדוע דוקא בציווי "ויקחו לי תרומה" נאמר "לי" – "לשמי" - שצריך להיות לשמה (אף שבענין הצדקה אין נוגע הכוונה כל כך)? ועל פי הנ"ל יובן, שמכיון שכל ענין המשכן הוא לעשות דירה בתחתונים - "בכל דרכיך דעהו", לכן דעת וכוונה מודגשים במצוה זו.

ונאמר "ויקחו" ולא ויתנו, שגם העני המקבל את הצדקה, שקבלת הצדקה אינה מצוה אלא דבר המוכרח לו, צריך לקיימו לשמי - "בכל דרכך דעהו" (שמבין שכל ענין הצדקה בעולם הוא כדי שיהיה כללות ענין ההשפעה בעולם, ולכן צריך להיות משפיע ומקבל).