א. לכאורה צריך להבין מדוע מזה שאומרים "כל דכפין כו'" בהתחלת מגיד ולא לפני כן בהתחלת הסדר רואים ש"הא לחמא עניא" הוא התחלת סיפור יציאת מצרים ולכן מקומו הוא בהתחלת מגיד. עוד צריך להבין מהו השייכות בין ג' הבבות בפיסקא זו?

והביאור בזה: ענין הגלות הוא שהאלוקות הוא בהעלם, ועניות קאי גם על עניות בדעת, שהאלוקות הוא בהעלם בבני ישראל, ו"בכל צרתם לו צר" ולכן גם הקב"ה הוא בגלות ד, ובמילא "אבתהנא" – המוחין – הם בעניות. שזה היה המצב במצרים. אך גם במצב זה אומר ה' ש"כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח", שבאם יהי' לאדם צימאון לצאת מהגלות, "דכפין", אזי ה' יתן לאדם את הצריך לו לצאת מהעניות ברוחניות ועד שיבוא ל"יפסח", לא רק "די מחסורו" אלא עשירות ברוחניות. ומזה באים ל"ארעא דישראל", "שרצתה לעשות רצון קונה". וכאשר נמצאים ב"ארעא דישראל", היינו שרצונו של היהודי הוא בתורה ומצוות, הנה על ידי זה נעשים "בני חורין", שזוכים לגאולה. 

והנה, תכלית הסיפור ביציאת מצרים הוא לעורר בבנ"י את האמונה, והאמונה בביאת המשיח ביחוד, ולכן מתחילים ב"הא לחמא עניא", שבו נתבאר שאף שנמצאים בעניות מ"מ ע"י הרגש ה"דכפין" ו"דצריך", זוכים לגאולה השלימה ב"ארעא דישראל".  

ב. "חכם מה הוא אומר מה העדות החוקים וכו' כהלכות הפסח אין בפטירין אחר הפסח אפיקומן". הביאור בזה: החכם הוא בעולם האצילות שהוא בתכלית הביטול וממילא שואל "אתכם" - אותם שבעולמות בי"ע - מדוע ישנה התחלוקת במצוות דעדות חוקים ומשפטים? הרי לכאורה כל המצוות הם רצון ה', וההתחלקות שמצד שכל ומציאות האדם אינו נוגע? ועל זה אומרים לו "כהלכות הפסח", שפסח הוא ענין הדילוג שבמצרים היה גילוי העצמות, ומכל מקום היו "הלכות" – מדידה והגבלה, כי רצון ה' הוא שהענינים הכי נעלים יבואו בהתחלקות בעבודה מסודרת, ולכן ישנם חילוקים בין ג' סוגי המצוות. 

ו"אין מפטירין אחר הפסח" מורה על ענין הנ"ל, דמצד אחד הפסח נאכל על השובע, שהוא למעלה מצרכי האדם. אך לאידך אין מפטירין כדי שטעם הפסח ישאר בפיו. זאת אומרת שפסח שלמעלה ממציאות האדם צריך לבוא ב"טעם" – מציאות האדם.