ישנם כמה וכמה ראיות שאיסור נדה לבעלה אינו מצד טומאה אלא הוא איסור בפני עצמו. והנה כל הענינים שלמטה משתלשלים מלמעלה, ובענינינו איש ואשה למטה משתלשלים מהקב"ה וכנסת ישראל. וזהו ההוראה שגם בשעת החטא, הנה זהו רק איסור – פגם בכוחות הגלוים מצד רוח שטות המכסה על השכל, ולא טומאה – ענין שלמעלה מטעם ודעת המעלים על כוחות המקיפים. 

והנה, הראיות שנדה לבעלה הוא איסור הוא (א) מזה שספיקא לקולא, דלא כטומאה שברשות היחיד ספיקה לחומרא. (ב) שלמדים מנדה שעד אחד נאמן באיסורין, ואם כן צריך לומר שנדה היא איסור. והביאור ברוחניות הענינים: (א) שספק איסור אינו מונע את בני ישראל מהקב"ה. (ב) אין צריך לב' עדים ולבית דין אלא מיד שיהודי עושה תשובה באמת, אזי יכול להתייחד עם ה'.