א. תכלית גלות מצרים הוא ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול", שהו"ע בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים, שהניצוצות באו למצרים ע"י "וילקט יוסף את כל הכסף" מכל הארצות. וזהו שיוסף הדגיש לאחיו שהוא נעשה האדון לכל מצרים ולכן יכולים לבוא למצרים, כי כבר יכולים להגיע לתכלית הגלות שהו"ע בירור הניצוצות.

וזהו "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף גו'", "אשה" היא הנשמה, וצריכה לפעול ש"דרת ביתה" – הענינים שיש לה שייכות עמהם בקביעות, ו"שכנתה" – הענינים שיש לה שייכות עמהם רק באופן ארעי, יוכללו בהעבודה ד"כלי כסף וכלי זהב" – העבודה דאהבה ויראה.

והנה העבודה דבירור הניצוצות נוגע לאדם עצמו, כי כל ניצוץ שייך לנשמה מסוימת, וכל זמן שהניצוץ הוא בגלות הנשמה היא בגלות. ועוד, שקיום רצון ה' – בירור הניצוצות – הוא תכלית בריאת האדם.

וע"י התבוננות בב' ענינים אלו ידע שאי אפשר לו להסתגר בתורה ובתפילה אלא עליו לעסוק בעבודת הבירורים.

ב. על הפסוק (מ"ו כ"ח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" איתא ברש"י בשם המדרש "לתקן לו בית התלמוד". דאף שיוסף למד תורה מ"מ שלח את יהודה לתקן לו בית תלמוד, משום שאף שמדריגת יוסף היא למעלה משאר השבטים שלכן הי' בדביקות לה' גם בהיותו טרוד בעניני מצרים, מ"מ לימוד התורה צריך להיות "תורתו אומנתו" שלא יהיה לו עסק עם שאר עניני העולם.

וההוראה מזה הוא שתלמידי הישיבה צריכים לדעת שענינם הוא רק לימוד התורה, ואפי' הפצת המעיינות, שצריכים להתעסק בזה שהרי כל האומר "אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" - צריך להיות באופן שלא יקרע אותם מהתורה, ואדרבה עבודה זו הוא כדי שתורתם תהי' כדבעי.