איתא במדרש שכשפרעה רדף אחר בנ"י נתחלקו בני ישראל לארבעה כיתות, והקב"ה אמר להם "אל תיראו גו'" – שכל הד' כיתות אינם צודקים אלא "דבר אל בנ"י ויסעו".

והביאור בעבודה: לפני קריעת ים סוף היה לבני ישראל שייכות לפרעה ועד שפרעה רדף אחריהם. ובעבודה הוא ענין הקבלת עול, שאף שעובד את ה' אך זהו רק בדרך כפי', שאין לו חיות בעבודה ולכן פרעה עדיין רודף אחריו. ובזה ישנם ד' כיתות, כת אחת אומרת "ניפול לים", שצריך לזרוק את עצמו לתוך הים דתורה ועבודה ותשובה ולא לחשוב על כל העולם. כת שני' אומרת "נשוב למצרים", שחשבו שאי אפשר להתגבר על המניעות ועיכובים דהעולם, ובמילא נפלו ביאוש. כת שלישית אומרת שצריך לעשות "מלחמה כנגדן", אך גם זה אינו כפי הרצוי כי צריך להוסיף בטוב. וכת רביעית אומרת "נצווח כנגדן", שצריך לצעוק אל ה' ולמסור את הכל להקב"ה ואין צריך להתעסק עם העולם. 

אך כל זה הוא שלא כפי הכוונה, דרצון הקב"ה הוא "ויסעו" מצד הביטול להקב"ה – להתקרב למ"ת בחיות וכו', שליהודי ישנו הכח להעבודה דנמנע הנמנעות, דאף שהוא בטל להקב"ה מ"מ הוא עובד את הקב"ה בכח עצמו דוקא. וע"י עבודה זו נעשה "הפך ים ליבשה", שה"ים" - הכח האלוקי הנמצא בהעלם בעולם, מתגלה ונעשה יבשה, שהעולם נשאר במציאות אך מתגלה בו כח הפועל בנפעל.

ועי"ז נעשה קריעת ים סוף בנפש האדם, שהאלוקות שהי' באדם בהעלם מתגלה, ועי"ז נעשה הגילוי דקריעת ים סוף בכל העולם.

והנה הצד השווה דכל הד' כיתות הוא שכולם קשורים עם שכל האדם, אך כשהאדם מתבטל להקב"ה אזי עוזר לו הקב"ה להרגיש את אמיתית רצון העליון. 

והנה, ברוב השנים הקביעות דיו"ד שבט הוא בפרשת בשלח, ודרישת כ"ק מו"ח אדמו"ר מחסידיו ומקושריו הי' שיהיו בסדר ד"ויסעו", לעבוד במרץ וחיות להאיר את העולם ולקרב את העולם למתן תורה, ועד לגילוי פנימיות התורה בשלימות בביאת המשיח.