אמר ריב״ל עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות וכו'. דברי הרמב״ם בפיה״מ והרע״ב בטעם שסידר רבי מאמר זה בחתימת המשנה. כמה קושיות. אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו'. דברי חדא״ג מהרש״א. כמה קושיות. שייכות המשנה שבה ב׳ מאמרים הנ״ל למשנה שלפני'  — מחלוקת ב״ש וב״ה בחלות דבש. דברי התויו״ט בענין ״לכל צדיק וצדיק״. 

מחלוקת כללית דב״ש וב״ה, בענין בכח ובפועל - מי מהם קובע. המחלוקת שלהם (קרוב לסיום הש״ס) בענין ״דגים מאימתי מקבלין טומאה וכו״. חלות דבש מאימתי מיטמאות. מחלוקת ר״א (מתלמידי ב״ש) וחכמים בתחילת הש״ס בזמן קריאת שמע של ערבין. מחלוקת ב״ש וב״ה בהדלקת נרות חנוכה אם מוסיף והולך או פוחת והולך. בר״ה לאילן אם הוא באחד בשבט או בט״ו בו. עד היכן אומרים הלל בליל פסח לפני אכילתו — עד אם הבנים שמחה או עד חלמיש למעינו מים. בהרואה יום אחד עשר שב״ש מחייבין בקרבן וב״ה פוטרים. הצריכותא של כל אלו המחלוקות. כמה אופנים ב״בכח״. 

היסוד לכהנ״ל - מחלוקתם בכללות הבריאה, שב״ש אומרים שמים נבראו תחילה וב״ה אומרים הארץ נבראה תחילה. דברי המהרש״א בזה. הביאור בזה עפ״י הנ״ל. מחלוקת זו היא היסוד לכל מחלוקתיהם הנ״ל. החילוק לדעת ב"ש בין זה שהכח נחשב כמו הבפועל לבין שהכח עדיף מהבפועל. באיזה דינים אמרינן שהכח נחשב כמו הבפועל. 

מחלוקת ב״ש וב״ה הנ״ל בנוגע לבריאת האדם, שב״ש אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וב״ה אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. מחלוקת זו ושבסדר הבריאה, תוכנן מהי כוונת הבריאה. 

הקשר דהמאמר דריב״ל להמשנה שלפני׳. וכן המאמר דרשב"ח. החילוק בין תורה למצות, ובהלכות ודיני התורה עצמן — כמו שהן הוראה להאדם וכמו שהן חמדה גנוזה כו׳ של הקב״ה. עד״ז בנוגע לשני האופנים שבתורה, דב״ש וב״ה. דיוק הלשון "מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה". הקשר דסיום המשניות להתחלתן.

הקושיא למה הקדים מאמר ריב״ל למאמר רשב״ח. תירוץ התויו״ט ועפ״י דברי המהרש״א הטעם שענין השלום הוא הסיום דהמשנה דוקא, ולא דמקרא וגמרא. כמה קושיות ודיוקים. 

השלום בין העולם ובין הקב״ה ע״י ״קיבלו ישראל את תורתי״, ״כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״. דברי המדרש עה״פ "ולזבח השלמים". ג׳ ענינים בשלום זה, כנגד מקרא, משנה ותלמוד. ביאור בפרטיות דג' ענינים אלו. כל אחד מג׳ אלו, מקרא משנה ותלמוד, סיומו הוא בענין השלום. ובכל אחד מהם בשלום שלפי אופנו. ג' אופנים בשלום שבין לומדי תורה, על דרך הנ״ל. 

אמת ואמת לאמיתו שבתורה, כל התורה והלכות שבה. מארז״ל ״דבר הוי׳ זו הלכה״. ב' דרגות ב״אמת הוי'". שייכות דהלכות לקבלת עול מלכות שמים, קריאת שמע, המלכת הקב״ה על העולם ע״י האדם; גילוי האמת לאמיתו דשם הוי׳ ע״י עבודתם בעולם — פתיחת וסיום המשנה. התחלת המשנה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״. 

ב' אופנים בגילוי האמת לאמיתו שע״י עבודת ישראל — שהעולם מוכרח בזה, שהעולם עצמו רוצה. הביאור עפ״י כל זה בב' המאמרים שבסיום המשנה. החילוק בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. המשנה פותחת וחותמת במ״ם.

אמר ריב״ל עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות וכו'. דברי הרמב״ם בפיה״מ והרע״ב בטעם שסידר רבי מאמר זה בחתימת המשנה. כמה קושיות. אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו'. דברי חדא״ג מהרש״א. כמה קושיות. שייכות המשנה שבה ב׳ מאמרים הנ״ל למשנה שלפני'  — מחלוקת ב״ש וב״ה בחלות דבש. דברי התויו״ט בענין ״לכל צדיק וצדיק״. 

מחלוקת כללית דב״ש וב״ה, בענין בכח ובפועל - מי מהם קובע. המחלוקת שלהם (קרוב לסיום הש״ס) בענין ״דגים מאימתי מקבלין טומאה וכו״. חלות דבש מאימתי מיטמאות. מחלוקת ר״א (מתלמידי ב״ש) וחכמים בתחילת הש״ס בזמן קריאת שמע של ערבין. מחלוקת ב״ש וב״ה בהדלקת נרות חנוכה אם מוסיף והולך או פוחת והולך. בר״ה לאילן אם הוא באחד בשבט או בט״ו בו. עד היכן אומרים הלל בליל פסח לפני אכילתו — עד אם הבנים שמחה או עד חלמיש למעינו מים. בהרואה יום אחד עשר שב״ש מחייבין בקרבן וב״ה פוטרים. הצריכותא של כל אלו המחלוקות. כמה אופנים ב״בכח״. 

היסוד לכהנ״ל - מחלוקתם בכללות הבריאה, שב״ש אומרים שמים נבראו תחילה וב״ה אומרים הארץ נבראה תחילה. דברי המהרש״א בזה. הביאור בזה עפ״י הנ״ל. מחלוקת זו היא היסוד לכל מחלוקתיהם הנ״ל. החילוק לדעת ב"ש בין זה שהכח נחשב כמו הבפועל לבין שהכח עדיף מהבפועל. באיזה דינים אמרינן שהכח נחשב כמו הבפועל. 

מחלוקת ב״ש וב״ה הנ״ל בנוגע לבריאת האדם, שב״ש אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וב״ה אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. מחלוקת זו ושבסדר הבריאה, תוכנן מהי כוונת הבריאה. 

הקשר דהמאמר דריב״ל להמשנה שלפני׳. וכן המאמר דרשב"ח. החילוק בין תורה למצות, ובהלכות ודיני התורה עצמן — כמו שהן הוראה להאדם וכמו שהן חמדה גנוזה כו׳ של הקב״ה. עד״ז בנוגע לשני האופנים שבתורה, דב״ש וב״ה. דיוק הלשון "מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה". הקשר דסיום המשניות להתחלתן.

הקושיא למה הקדים מאמר ריב״ל למאמר רשב״ח. תירוץ התויו״ט ועפ״י דברי המהרש״א הטעם שענין השלום הוא הסיום דהמשנה דוקא, ולא דמקרא וגמרא. כמה קושיות ודיוקים. 

השלום בין העולם ובין הקב״ה ע״י ״קיבלו ישראל את תורתי״, ״כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״. דברי המדרש עה״פ "ולזבח השלמים". ג׳ ענינים בשלום זה, כנגד מקרא, משנה ותלמוד. ביאור בפרטיות דג' ענינים אלו. כל אחד מג׳ אלו, מקרא משנה ותלמוד, סיומו הוא בענין השלום. ובכל אחד מהם בשלום שלפי אופנו. ג' אופנים בשלום שבין לומדי תורה, על דרך הנ״ל. 

אמת ואמת לאמיתו שבתורה, כל התורה והלכות שבה. מארז״ל ״דבר הוי׳ זו הלכה״. ב' דרגות ב״אמת הוי'". שייכות דהלכות לקבלת עול מלכות שמים, קריאת שמע, המלכת הקב״ה על העולם ע״י האדם; גילוי האמת לאמיתו דשם הוי׳ ע״י עבודתם בעולם — פתיחת וסיום המשנה. התחלת המשנה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״. 

ב' אופנים בגילוי האמת לאמיתו שע״י עבודת ישראל — שהעולם מוכרח בזה, שהעולם עצמו רוצה. הביאור עפ״י כל זה בב' המאמרים שבסיום המשנה. החילוק בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. המשנה פותחת וחותמת במ״ם.

אמר ריב״ל עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות וכו'. דברי הרמב״ם בפיה״מ והרע״ב בטעם שסידר רבי מאמר זה בחתימת המשנה. כמה קושיות. אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו'. דברי חדא״ג מהרש״א. כמה קושיות. שייכות המשנה שבה ב׳ מאמרים הנ״ל למשנה שלפני'  — מחלוקת ב״ש וב״ה בחלות דבש. דברי התויו״ט בענין ״לכל צדיק וצדיק״. 

מחלוקת כללית דב״ש וב״ה, בענין בכח ובפועל - מי מהם קובע. המחלוקת שלהם (קרוב לסיום הש״ס) בענין ״דגים מאימתי מקבלין טומאה וכו״. חלות דבש מאימתי מיטמאות. מחלוקת ר״א (מתלמידי ב״ש) וחכמים בתחילת הש״ס בזמן קריאת שמע של ערבין. מחלוקת ב״ש וב״ה בהדלקת נרות חנוכה אם מוסיף והולך או פוחת והולך. בר״ה לאילן אם הוא באחד בשבט או בט״ו בו. עד היכן אומרים הלל בליל פסח לפני אכילתו — עד אם הבנים שמחה או עד חלמיש למעינו מים. בהרואה יום אחד עשר שב״ש מחייבין בקרבן וב״ה פוטרים. הצריכותא של כל אלו המחלוקות. כמה אופנים ב״בכח״. 

היסוד לכהנ״ל - מחלוקתם בכללות הבריאה, שב״ש אומרים שמים נבראו תחילה וב״ה אומרים הארץ נבראה תחילה. דברי המהרש״א בזה. הביאור בזה עפ״י הנ״ל. מחלוקת זו היא היסוד לכל מחלוקתיהם הנ״ל. החילוק לדעת ב"ש בין זה שהכח נחשב כמו הבפועל לבין שהכח עדיף מהבפועל. באיזה דינים אמרינן שהכח נחשב כמו הבפועל. 

מחלוקת ב״ש וב״ה הנ״ל בנוגע לבריאת האדם, שב״ש אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וב״ה אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. מחלוקת זו ושבסדר הבריאה, תוכנן מהי כוונת הבריאה. 

הקשר דהמאמר דריב״ל להמשנה שלפני׳. וכן המאמר דרשב"ח. החילוק בין תורה למצות, ובהלכות ודיני התורה עצמן — כמו שהן הוראה להאדם וכמו שהן חמדה גנוזה כו׳ של הקב״ה. עד״ז בנוגע לשני האופנים שבתורה, דב״ש וב״ה. דיוק הלשון "מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה". הקשר דסיום המשניות להתחלתן.

הקושיא למה הקדים מאמר ריב״ל למאמר רשב״ח. תירוץ התויו״ט ועפ״י דברי המהרש״א הטעם שענין השלום הוא הסיום דהמשנה דוקא, ולא דמקרא וגמרא. כמה קושיות ודיוקים. 

השלום בין העולם ובין הקב״ה ע״י ״קיבלו ישראל את תורתי״, ״כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״. דברי המדרש עה״פ "ולזבח השלמים". ג׳ ענינים בשלום זה, כנגד מקרא, משנה ותלמוד. ביאור בפרטיות דג' ענינים אלו. כל אחד מג׳ אלו, מקרא משנה ותלמוד, סיומו הוא בענין השלום. ובכל אחד מהם בשלום שלפי אופנו. ג' אופנים בשלום שבין לומדי תורה, על דרך הנ״ל. 

אמת ואמת לאמיתו שבתורה, כל התורה והלכות שבה. מארז״ל ״דבר הוי׳ זו הלכה״. ב' דרגות ב״אמת הוי'". שייכות דהלכות לקבלת עול מלכות שמים, קריאת שמע, המלכת הקב״ה על העולם ע״י האדם; גילוי האמת לאמיתו דשם הוי׳ ע״י עבודתם בעולם — פתיחת וסיום המשנה. התחלת המשנה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״. 

ב' אופנים בגילוי האמת לאמיתו שע״י עבודת ישראל — שהעולם מוכרח בזה, שהעולם עצמו רוצה. הביאור עפ״י כל זה בב' המאמרים שבסיום המשנה. החילוק בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. המשנה פותחת וחותמת במ״ם.

בסוגיית הגמרא דתנאי היא אם גדול העונה אמן יותר מן המברך, והכרעת האמוראים בזה. קושיית המפרשים דהטור סותר את עצמו בפסקיו בזה. תירוצי המגן אברהם והמעדני יו״ט. תירוץ באופן אחר קצת. תמיהה בעצם הענין דגדול העונה אמן כו'. ביאור הפרישה בזה. 

דברי הצפע"נ בענין דכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, ובענין עניית אמן של הסוטה אחר שבועת הכהן. מקשה על ביאור הנ״ל ממשמעות הגמרא, וממ״ש בשו"ע אדה"ז. ביאור הנ״ל ע"י הקדמת התוכן דעניין אמן. בהברבות דתפלה ותחנה, דהודאה וכו'. 

ביאור הדעה דמברך עדיף. ביאור שייכות סוגיא זו למס' נזיר, עפ"י דברי הצפע"נ בענין יוסף שנקרא נזיר אחיו. ועפי"ז מבאר גם ההמשך: אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם.

בסוגיית הגמרא דתנאי היא אם גדול העונה אמן יותר מן המברך, והכרעת האמוראים בזה. קושיית המפרשים דהטור סותר את עצמו בפסקיו בזה. תירוצי המגן אברהם והמעדני יו״ט. תירוץ באופן אחר קצת. תמיהה בעצם הענין דגדול העונה אמן כו'. ביאור הפרישה בזה. 

דברי הצפע"נ בענין דכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, ובענין עניית אמן של הסוטה אחר שבועת הכהן. מקשה על ביאור הנ״ל ממשמעות הגמרא, וממ״ש בשו"ע אדה"ז. ביאור הנ״ל ע"י הקדמת התוכן דעניין אמן. בהברבות דתפלה ותחנה, דהודאה וכו'. 

ביאור הדעה דמברך עדיף. ביאור שייכות סוגיא זו למס' נזיר, עפ"י דברי הצפע"נ בענין יוסף שנקרא נזיר אחיו. ועפי"ז מבאר גם ההמשך: אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם.

בסוגיית הגמרא דתנאי היא אם גדול העונה אמן יותר מן המברך, והכרעת האמוראים בזה. קושיית המפרשים דהטור סותר את עצמו בפסקיו בזה. תירוצי המגן אברהם והמעדני יו״ט. תירוץ באופן אחר קצת. תמיהה בעצם הענין דגדול העונה אמן כו'. ביאור הפרישה בזה. 

דברי הצפע"נ בענין דכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, ובענין עניית אמן של הסוטה אחר שבועת הכהן. מקשה על ביאור הנ״ל ממשמעות הגמרא, וממ״ש בשו"ע אדה"ז. ביאור הנ״ל ע"י הקדמת התוכן דעניין אמן. בהברבות דתפלה ותחנה, דהודאה וכו'. 

ביאור הדעה דמברך עדיף. ביאור שייכות סוגיא זו למס' נזיר, עפ"י דברי הצפע"נ בענין יוסף שנקרא נזיר אחיו. ועפי"ז מבאר גם ההמשך: אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם.

הדרן על הרמב"ם ומסכת תענית
ב' אופנים בידיעת אלקות, בחיוב ובשלילה, וחילוקי הדרגות בחיוב ושלילה בעילוי אחר עילוי עד אין־סוף - בסיום הרמב"ם ובסיום מסכת תענית, והחילוק שבין ב' הסיומים זה לגבי זה באופן של חיוב ושלילה.