האור הוא הבריאה הראשונה מפני שהיא מטרת הבריאה. אך "גנזו לצדיקים" כי התגלות המטרה הוא רק לאחר גמר כל הבניה - לעת"ל.
"צהר" – י"א חלון שעי"ז מובן הלשון "תעשה לתבה", וי"א אבן טובה – שיכולים להוליכה לכל חלקי התיבה. ב' אופנים בגילוי אלוקות: (א) פתיחת חלון בלבושי הטבע (ב) ושהטבע עצמו יאיר.
באם רואה - לא רק שעליו לתקן את חבירו אלא גם - את הרע שבחבירו אזי זהו הוראה שרע זה ישנו בו. שכשרואה רע בזולת צריך לראות רק את החלק החיובי שבזה – שעליו לתקן את חבירו.
בברכת כהנים ישנה מעלת הברכה - שהמברך הוא למעלה מהמקור - ומעלת התפילה - שהיא למעלה מהשתלשלות. לר"ע הברכה לכהנים הוא מ"ואבררכה מברכיך", כי ברכת כהנים שלמעלה מההשתלשלות אינה מתיחדת עם הכהנים. ולר"י הברכה לכהנים הוא מ"ואני אברכם", שהברכה שלמעלה מההשתלשלות מתייחד עם הכהנים, והם בכלל ברכה זו.
לפני המילה זכה אברהם לבחי' "במחזה", מפני שהגיע רק עד שורש הנבראים. ודוקא לאחר המילה נתבטל אברהם ממציאותו, ולכן זכה ל"וירא" – ראית מהות האלוקות.
לרש"י "בכסף מלא" פירושו שישלם את השווי של כל השדה, ולא שהכסף הוא במשקל מלא. בקדושה צריך "לשלם" ולהתייגע.
רש"י מפרש "מאסרין אסרין" כי כוונתו לפרש דקשרו אלומות - כי אחי יוסף השתחוו כשרצו לקנות תבואה. ומביא ראי' מ"נושא אלומותיו", ש"אלמותיו" אין פירושו קשרים, וכדי לשלול ש"אלומותיו" הוא זרעונים אומר "והאלומות נוטל ומכריז", שמצד כובדן יש בהם סימן.
יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי מפני שהשבטים החרימו מי שיגלה את הסוד עד שיקבלו סימן מן השמים.
צוואר הוא רמז לבהמ"ק, מפני שתכלית בהמ"ק הוא המשכת הקדושה בעולם. הבכי' היא רק על בהמ"ק של חבירו, אך בנוגע לבהמ"ק של עצמו אין לו לבכות – כדי שירווח לו – כי בידו לבנותו.
תכלית העבודה הוא לצאת מהמצרים וגבולים, גם דקדושה, ולהתחבר עם האלוקות שלמעלה מהעולם. וזה נעשה ע"י התורה שמיוחדת עם העצמות שלמעלה מכל הגדרים. וע"י ש"השבטים הוגים בתורה" במצרים היו מבחר שנותיו של יעקב במצרים, שהרי יתרון האור הבא מן החושך.