על הפסוק (כז, כז) "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" איתא בספרי: "וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו (בית המקדש) בנוי ("ריח" – קרבנות, "בני" - בנוי), וראה אותו חרב ("שדה" – "ציון שדה תחרש)" וראה אותו בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא (אשר ברכו הוי')".

הביאור בזה בהקדים: הפירוש ב"ויחזור ויתן" (דלכאורה ברכתו של הקב"ה היא בלי גבול, וא"כ מה חסר בנתינה הראשונה) הוא ש"יתן" פירושו שיקבל את הענינים שניתנו מלמעלה, ולאח"ז "ויחזור ויתן" - ואזי יוסיף בעצמו על מה שקיבל. על דרך מעלת "כמעין המתגבר" על "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ובעבודה הו"ע מעלת בעלי תשובה על צדיקים, דמצד סדר העבודה שניתנה מלמעלה אי אפשר לברר את שלש קליפות הטמאות, ובירורם הוא דוקא על ידי עבודת בעלי תשובה.

ובזה יובן מה שרצה יצחק לברך את עשו, והוא מפני שרצה ליתן לעשו את הכח לעבודת התשובה. אך באמת גם ברכה זו שייכת ליעקב, כי אמיתית התשובה (שמובנה הוא שחטא, ואעפ"כ גם אז "ישראל הוא", ואז שב בתשובה) שייכת ביעקב ובניו דוקא. 

וזהו שראה את בית המקדש חרב – שענינו עבודת התשובה, ולכן מרומז ב"שדה תחרש" דוקא כי ענין החרישה הוא שמרפי ארעא – שמתמרמר על ריחוקו מהקב"ה, שהו"ע עבודת התשובה. אך גם בהמרירות צריך להיות נרגש התכלית, שהוא ענין השדה - שאח"כ יהי' זריעה וצמיחה דפירות. והתנועה דתשובה צריכה להישאר אצלו תמיד, ועד שמגיע לשלימות דבית המקדש השלישי.