פרשת לך לך מדברת על עבודת אברהם לפני הברית מילה ופרשת וירא על עבודתו לאחר הברית מילה, ולכן הם מחולקים לב' פרשיות.

בזוהר איתא שלפני הברית דיבר ה' עם אברהם במחזה - לשון תרגום שאין המלאכים מבינים אותה כדי שלא יהא פתחון פה למלאכים (מדוע ה' מתגלה לאדם שאינו מהול), ולאחר הברית הי' הגילוי בלה"ק "וירא". ולכאורה אינו מובן, ממה נפשך אם אברהם הי' ראוי לגילוי אלוקות ("וירא") איך יתכן שלא קיבל את הגילוי רק מפני טענת המלאכים, ובאם לא הי' ראוי, א"כ אין זה מצד הפתחון פה דמלאכים?

ויובן בהקדים שהחילוק בין לשון הקודש לשאר לשונות הוא ע"ד החילוק בין אבן ללבינה, בין מעשה שמים למעשה ידי אדם. והנה, עבודת אברהם לפני הברית הי' בכח עצמו, ולכן הגיע רק עד שורש הנבראים (לבינה). ולאחרי המילה, שהיה ע"פ ציווי ה' - שענינה נתינת כח מלמעלה - נתעלה ממדרגתו ונתבטל ממציאותו, ונתאחד עם הבורא שזהו מדרגה שלמעלה משורש הנבראים (אבן).

ובעומק יותר, החילוק בין מחזה ל"וירא" הוא על דרך ש"כל הנביאים נתנבאו בכה ומוסיף עליהם משה שנתנבא בזה". ש"זה" ו"וירא" מורים על ראית מהות האלוקות, שזה שייך רק כשהאדם יוצא מגדר הנבראים ומתאחד עם ה' שלמעלה מגדר הנבראים. ו"ואתחזי" ו"כה" מורה על מדרגת האלוקות שמתלבשת בלבוש תרגום.

והנה מלאכים הם נבראים ומוגבלים, שלכן כש"הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם" הנה לא יכלו להכיל זאת "ושרפם", ולכן טענתם – למדים מהם – בנוגע לאברהם, שאינו שייך למדרגת וירא. אך לאחר שנימול – שיצא מגדר הנבראים – נעשה ראוי ל"וירא".

וההוראה: שאסור לאדם להסתפק בעבודתו אלא צריך להשתדל להגיע לביטול אמיתי, כי אפי' כשרואה אלוקות אין זה מספיק כי יתכן שזהו רק "במחזה", לכן צריך להוסיף תמיד בעבודתו. ולאידך, כשיעבוד עד מקום שידו מגעת יתנו לו מלמעלה את מדרגת "וירא אליו ה'".