על הפסוק (מה, יד) "ויפול יוסף על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" איתא בגמרא: "בכה על שני מקדשין שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין כו' בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב".

והנה, הטעם שבית המקדש מרומז בצאוור ולא בראש (כדאיתא בגמרא "נחתי' ביה פורתא"), הוא מפני שאף שהראש הוא נעלה משאר האברים, מכל מקום בענין תכלית הראש ישנה מעלה בצוואר, שהוא הממשיך את ההשפעה דהראש לכל האברים. וזהו ענין בית המקדש – המשכת הקדושה בעולם כולו.

והטעם שכל אחד מהם בכה על המקדש דהשני ולא על המקדש של עצמו, וכן הטעם שיוסף בכה כשפגש את אביו, משא"כ יעקב הי' קורא את שמע ולא בכה, הוא כי ענין הבכי' הוא כדי שירווח להבוכה, ואם כן בנוגע למקדש של הזולת, הנה אע"פ שניסה לתקנו, מכל מקום הבנין דבית המקדש של חבירו תלוי בחבירו, וא"כ לאחר שניסה הכל הוא בוכה. משא"כ בנוגע לבית המקדש שלו הנה אינו יכול לבכות כי בידו לבנותו. ויעקב הוא האב דכל בני ישראל וא"כ כל המקדשות הם בחלקו, וא"כ אינו בוכה.