ברש"י (לו, ז): "ולא יכלה ארץ מגוריהם: להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומ"א מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר ומפני הבושה שמכר בכורתו".

וצריך להבין: פירוש הראשון ברש"י הוא פשוט ומדוע צריך רש"י לפרשו. ומדוע משנה מלשון הפסוק ("מקניהם") וכותב "בהמות שלהם"? ובמדרש אגדה צריך להבין, דלכאורה פירוש המדרש ("מפני כו' שטר חוב") הוא היפך הכתוב שאומר הטעם הוא משום ש"לא יכלה גו'"? 

והביאור בזה: בפסוק הקודם נאמר "ויקח עשו גו' ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש גו'", וא"כ ישנה קס"ד ש"מקניהם" קאי על כל הרכוש (לא רק הבהמות), אך א"כ מדוע עזב עשו את הארץ ולא יעקב? ולכן מפרש רש"י "בהמות שלהם", שבענין הבהמות היה יעקב עיקר כי היה לו ריבוי צאן, ולכן עזב עשו מפני יעקב. 

אך פירוש זה לבד אינו מספיק כי קשה לומר שעשו יעזוב מפני יעקב רק מפני היושר וכו'. ולכן מביא רש"י את המדרש אגדה, דהפסוק מפרש מפני מה היה אחד מהם צריך לעזוב, והמדרש מוסיף ביאור בזה שדוקא עשו עזב. (דעד אז גר בארץ ישראל כי זה היה מקום אבותיו, אך כשאחד מהם היה צריך לעזוב הוצרך להחליט האם רוצה את השטר חוב). 

אך גם זה אינו מספיק כי אם היות שעשו לא רצה לפרוע את השטר חוב מ"מ הרי זה הכנעה ליעקב כשעוזב מפניו, ולכן מצרף רש"י עוד ענין "מפני הבושה". 

אך לכאורה בברית בין הבתרים לא נאמר שילכו למצרים אלא לארץ לא להם, וא"כ העתקת עשו להר שעיר היא הפריעת חוב, ומהיכי תיתי שעשו לא רצה לפרוע? והביאור: עשו התיישב ("וישב עשו") בהר שעיר, ואילו הגזירה היתה ש"גר יהי' זרעך" – באופן דגירות. 

וההוראה: כל זמן שהאדם בגלות צריך להיות באופן דגר, שלא יתיישב ח"ו בגלות.