במתן תורה בחר הקב"ה בבני ישראל, ובחירה היא מהעצם שלמעלה מהשייכות טבעית דאב ובן, והבחירה נגעה בעצם כל אחד מישראל, שפנימיות רצונו ובחירתו הוא בהקב"ה, ולכן בגאולה העתידה תהיה לכל יחיד ויחיד.
בהסיבה ישנם ב' ענינים: (א) דין באכילת מצה וד' כוסות. (ב) דין בפ"ע. בפנימיות הענינים: ד' לשונות של גאולה הם כנגד: (א) ד' המדרגות בתשובה, והתורה מדגישה את שלימות התשובה שע"י לימוד התורה, ובשו"ע מודגש מעלת התשובה שע"י מעשה. (ב) ד' כוסות הם כנגד ד' עולמות – וד' בנים, ובהגדה החכם הוא ליד הרשע (כדי שהחכם ישפיע עליו), ובשו"ע נמנו כסדר מעלתם.
אדה"ז סובר כב"ה וכסברת התוס', שמלאכת אוכל נפש היתה בכלל האיסור והותרה, ולכן מתחילה מביא את הפסוק הנאמר בשאר המועדים "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ואח"כ אומר שמלאכת או"נ הותרה. היתר מלאכת או"נ הוא משום שמחת יו"ט, ומזה רואים מעלת השמחה בעבודת ה'.
"תפסו אומנות אבותם" - התפילה היא אומנות שלהם, שהיו עושים אותה בכל עת לא רק בעת צרה. שלכן התפללו אף שהיה להם הבטחה מהקב"ה.
לכאורה קשה מה נוגע לפרש כאן שמרים היא נביאה? ולבאר זה מפרש רש"י: "אחות אהרן כו' אמרה עתידה אמי כו'", שמפני חשיבותה יכלה לשיר ללא נטילת רשות ממשה. ומביא פירוש ב' - "לפי שמסר נפשו עליה" - כדי לבאר מדוע נאמר "אחות אהרן" ולא אחות משה.
לרבי שמעון ריבוי הכמות (כניסה לתחום כדי שלא ימצא מחוץ לתחום למשך כל השבת – ריבוי זמן) מכריע את גודל האיכות (האיסור להיכנס להתחום). ולכן צריך להבהיר שזהו רק מפני שתחומין היא שבות, אך בנימא שנפסקה פוסק ש"עונבה" (אף שעניבה אינה מתקיימת ויצטרך לעונבה כמה פעמים), כי בקשירה יכול לבוא לידי איסור דאורייתא.
הגורם לביאת יתרו הוא קרי"ס – האפשריות לחיבור עליונים ותחתונים, ומלחמת עמלק – שראה שהתחתון ביותר לא נתברר ולכן בא כדי שיתברר. שדוקא יתרו אמר "ברוך" – לשון המשכה, כי משה ובני ישראל אמרו שירה אך לא יכלו להמשיך את הקדושה בתחתונים כיתרו.
העבד אינו נרצע מיד כשגנב, כי היה אנוס מצד דחקו, וע"ז שרוצה להישאר לאחר שש שנים א"א להעניש אותו, שהרי "אהבתי גו'" הו"ע טבעי. אלא נרצע כי זה שרוצה לישאר מראה שגניבה אינו ענין חמור אצלו.
הציווי דתרומת האדנים הי' רק לאנשים בני כ' ומעלה, אך כל אחד נתן אותו הסכום. וקאי על העבודה פנימית שמיוסדת על קב"ע, ולכן חייבים בה רק גדולים בני דעת, אך מכיון שבהעבודה נרגש הקבלת עול שמצד עצם הנשמה, לכן כל אחד אומר את אותם האותיות.
לכאורה אין מסתבר ש"זך" (שנכתב בין "זית" ל"כתית") קאי על "שמן" (שנאמר לפני "זית"), וא"כ קס"ד ש"זך" קאי על הזית – שיקחו זית נקי ללא עיפוש, וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י "מגרגרו בראש הזית", ואם הפי' הוא שהזית יהיה "זך", אזי עדיף לקחת זית מאמצע האילן.
לפי פירוש הא' - "לשון קשירה" - קשה מהמשך הכתוב איך נאמר "ויעשהו עגל מסכה". ולפירוש הב' – "לשון צורה" - גם כן קשה מהמשך הפרשה איך אמר אהרן "ויצא העגל הזה". העגל שעשו לא היה ענין של עבודה זרה אלא היה במקום משה.
משה אמר לבני ישראל את הציווי על השבת שנאמרה בעשרת הדברות, וזהו שהקדים שבת למלאכת המשכן כי הציווי דעשרת הדיברות קדמה, והיו שני אמירות כי אי אפשר לכללם יחד, כי הם ב' סוגי ציווים – ציווי רגיל, וציווי דעשרת הדברות.
"ויברך אותם משה": מדובר בברכה מיוחדת ששייכת לתוכן עשייתם דבנ"י. וזהו שברכם שתשרה שכינה כו'. וההקמה בפועל היה ע"י משה, ולכן מביא רש"י "ויהי נועם גו' עלינו", שכולל את עצמו עמהם. האדם אינו יוכל להקים את המשכן שלו לבדו, אלא צריך להביא את המשכן לנשיא הדור.
העיקר בבהמ"ק הוא ענין הקביעות. ונאמר "משכן" פעמיים, שמזה משמע שקאי על ב' המקדשות שבענין העיקרי שבהם – ענין הקביעות – דומים זה לזה. הקביעות מודגש בזה שהמקדש נתמשכן, שגם בעת החורבן לא נתבטל ח"ו אלא ניטל מבני ישראל באופן של משכון, על מנת להחזיר.