איתא בסיום מסכת פסחים: "ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מינה, פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך, ברוך שהחיינו כו' כהן מברך או אבי הבן מברך, כהן מברך דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה? לא הוי בידיה. אתא שאיל בי' מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים".

וצריך להבין: מכיון שפשיטא שאבי הבן מברך על פדיון הבן למה הזכירו ברכה זו בשאלה ובתירוץ? אלא שצריך לומר שזה נוגע להבנת השאלה.

והביאור בזה: הירושלמי סובר שהדין שאם לא פדה האב את בנו חייב הבן לפדות את עצמו למדים מפרשתנו ("וכל בכור אדם בבניך תפדה"), אמנם הבבלי סובר שלמדים דין זה מפרשת קרח ("אך פדה תפדה"). והנפק"מ ביניהם: להירושלמי עיקר המצוה היא על הבן (שהרי הבן נצטוה באותה פרשה שבה מופיעה הציווי על האב), ורק מפני שאין הבן יכול לפדות את עצמו לכן מוטל חיוב על האב. וא"כ כשהבן גדל מבלי שהאב פדה אותו, מוטל עליו החיוב והזכות לפדות את עצמו, גם אם האב רוצה לפדות אותו. משא"כ להבבלי עיקר המצוה היא על האב, ורק שאם האב לא פדה את בנו מוטל החיוב על הבן, אך אפי' כשגדל הבן, אם האב רוצה לפדות את בנו האב קודם (דהרי הבבלי סובר שכשנאמרה עיקר מצות פדיון הבן לא נזכר חיוב הבן, וחיוב הבן נזכר רק בדרך אגב בפרשת מתנות כהונה). 

וזהו שהגמרא מקדימה ש"פשיטא שעל פדיון הבן האב מברך", זאת אומרת שעיקר החיוב הוא על האב כנ"ל, וא"כ נשאלת השאלה מי מברך שהחיינו, דאם האב מברך עבור בנו אך עיקר החיוב הוא על הבן, אזי אין סברא שהאב יברך שהחיינו ולא המחויב. וזהו שבתשובת הגמרא נאמר שאבי הבן מברך שתיים, כי זהו טעם התשובה, דמפני שעיקר החיוב הוא על האב לכן מברך האב שהחיינו.

בפנימיות הענינים: פדיון הבן קאי על פדיית בנ"י מהגלות. ועל זה אומרת הגמרא שפשיטא ש"על פדיון הבן אבי הבן מברך", זאת אומרת שהגאולה באה מבחי' "אב" – חכמה שלמעלה מסדר ההשתלשות. אך השאלה היא מי מברך "שהחיינו כו' לזמן הזה" – כשהגאולה באה בזמן – בסדר השתלשלות – באם תהי' באופן דאב – שלמעלה מסדר השתלשלות, או שתבוא בבחי' כהן – חסד שהוא האור דהשתלשלות.

ועל זה עונה הגמרא ש"אבי הבן מברך שתיים", דמפני שעיקר החיוב הוא על האב אזי גם בסדר השתלשלות תהי' הגאולה בבחי' "אב" – שלמעלה מסדר השתלשלות.