ברש"י (יד, י): "ויצעקו: תפסו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם ביצחק לשוח בשדה ביעקב ויפגע במקום".

וצריך להבין מהו הקושי בפסוק שרש"י צריך לבארו? ומדוע מביא פסוקים אלו שבהם ענין התפילה הוא ברמז ולא פסוקים שבהם התפילה היא בפירוש בהם?

והביאור: לרש"י קשה מהו ענין התפילה פה, הרי הקב"ה הבטיח להם שינצלו מפרעה, וא"כ אם הם מאמינים ביכולת ה' – שלכן מתפללים – למה צריך להתפלל הרי יש להם הבטחה? וע"ז מפרש רש"י "תפסו אומנות אבותם", דענין התפילה היא אומנות שלהם, שהיו עושים אותה בכל עת לא רק בעת צרה. ולראי' מביא רש"י פסוקים שבהם התפללו האבות לא עבור צורך וסיבה מיוחדת אלא מפני שזהו האומנות שלהם.

וההוראה: התפילה ולימוד התורה צריך להיות אומנות, שאין זה לתכלית מסוימת אלא זהו כל ענינו.