על הפסוק (כא, ו) "ורצע אדוניו את אזנו במרצע" מפרש רש"י: "אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב ירצע. אוזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים וכו' ירצע".

צריך להבין מדוע אין העבד נרצע מיד כשגנב או מכר עצמו? והביאור: שבעת שגנב (ואין לו מה לשלם), או מכר עצמו מפני דחקו הרי הוא אנוס מצד דחקו. ועל זה שבסוף השש שנים רוצה להישאר עבד גם כן אי אפשר לענוש אותו, כי הוא אנוס, שהרי "אהבתי את אשתי" הוא ענין טבעי. אלא העונש הוא על שגנב כי אילו הגניבה היתה רק מצד דחקו היה בורח מהעבדות – שמזכירה את העבירה - מיד כשנתאפשר לו. ואילו מכר את עצמו רק מצד האונס היה יוצא כנ"ל, ואם כן זה שאומר "אהבתי" (שעל זה אי אפשר להעניש אותו, כנ"ל) הוא הוכחה שאיסור גניבה והענין ד"כי לי בני ישראל עבדים" אינם חמורים אצלו, ולכן נרצע עליהם.