ידוע שרש"י מפרש כל דבר הקשה בפשוטו של מקרא, ואם אינו מפרשו זהו מפני שסובר שהתירוץ מובן מעצמו. ואם כן צריך להבין מדוע אינו מפרש, בהתחלת פרשתנו, מדוע נאמרו ב' אמירות אחד לשבת ואחד למלאכת המשכן, הרי הציווי דשבת הוא הקדמה למלאכת המשכן ואם כן לכאורה קשה מדוע לא נכללו באמירה אחת? ומדוע הקדים משה את הציווי דשבת לפני הציווי על המשכן, היפך הסדר שנצטוה? ועוד, הנה עיקר ההדגשה כאן היא השלילה, שלא לעשות מלאכה – שבנין המשכן אינו דוחה שבת, ואם כן מדוע נאמר בנוגע לשבת "לעשות" – פעולה חיובית, ובנגוע לעשיית המשכן לא נאמר לעשות.

והביאור: כשמשה אמר לבני ישראל את הציווי על השבת, אמר להם את הציווי דעשרת הדיברות ולא את הציווי שנצטוה עתה. דעל ידי זה ביאר להם מדוע בנין המשכן אינו דוחה את השבת, מפני ששבת היא מהציווים דעשרת הדיברות, שהם ציווים מיוחדים, והם בגדר בפני עצמם – שהרי שמעו אותם מפי הקב"ה וכו'.

וזהו הביאור בכל הפרטים הנ"ל, שהקדים שבת למלאכת המשכן כי הציווי דעשרת הדיברות קדמה, והיו שני אמירות כי אי אפשר לכללם יחד כי הם ב' סוגי ציווים – ציווי רגיל, וציווי דעשרת הדברות. ואמר "לעשות" להדגיש שמדבר על הציווי דעשרת הדברות ששם נאמר בלשון חיוב "שמור גו'".

וההוראה: גם כאשר האדם עסוק בענינים הכי נעלים דמלאכת המשכן – השראת השכינה צריך להיזהר ביותר מהענינים דלאפרושי מאיסורא.