ברש"י (כז, כ) "ואתה תצוה. זך: בלי שמרים כמו ששנינו במנחות (דף פו) מגרגרו בראש הזית וכו'".

צריך להבין: רש"י אינו מבאר את פירוש תיבת "זך" כי הוא פשוט, ואם כן מדוע צריך לומר "בלי שמרים", הרי פירוש "זך" הוא שהוא ללא תערובת דבר אחר כולל גם שמרים? ומדוע מביא ראיה מחלק ההלכה שבתורה? ולכאורה היה צריך להביא ראיה מהמשך המשנה "וכותש כו'"?

והביאור: בפסוק נאמר "שמן זית זך כתית", והנה "כתית" קאי על הזית, ולכן אינו מסתבר ש"זך" (שנכתב בין "זית" ל"כתית") קאי על "שמן" שנאמר לפני כן (לפני "זית"), ולכן יכול להיות קא סלקא דעתך (כפירוש האב"ע) ש"זך" קאי על הזית שצריך לקחת זתים נקיים ללא עיפוש כו'.

וכדי לשלול פירוש זה מביא רש"י "מגרגרו בראש הזית", דאם הכוונה היתה שהזית יהיה ללא חיסרון, אם כן עדיפא ליה לקחת זית מאמצע האילן ולא מראש האילן ששם ישנם עופות כו'. ומזה ראיה ש"זך" קאי על השמן – שיהיה בלא שמרים – והזיתים שבראש האילן מתבשלים יותר טוב, ונקל יותר להפריד את השמן מהשמרים.

וזהו שרש"י מביא "ואתה תצוה" בדיבור המתחיל, להדגיש שאי אפשר לומר שקאי על הזית שהרי הציווי למשה היה במדבר – מקום שאין זיתים גדלים, ומוכרח שהדליקו את המנורה בשמן שהוציאו ממצרים (שהרי א"א לומר שלקחו עימהם זתים לכל משך הזמן וכתשום במדבר) ומהשמן אי אפשר לדעת אם הזית היה מעופש כו' אך כמובן, אפשר לראות האם שמן הזית הוא זך לא שמרים.

מחלק ההלכה שבתורה: לפי פירוש האב"ע, שהזית עצמו צריך להיות נאה כו', יוצא שהכלל ד"כל חלב לה'" הוא גם בהכנה למצוה – בהזיתים שמהם מוציאים שמן – צריך להיות טוב ומשובח, משא"כ לפרש"י.

מיינה של תורה: מבואר בדא"ח שישנם ב' בחינות בזית, בפשטות זית קאי על המרירות דסט"א - שלכן "משכח תלמודו של ע' שנה". אך בפנימיות הענינים הזית הוא בחי' הכתר, מקור החכמה והשמן. והנה, לפירוש האב"ע זית קאי על הסט"א ולכן צריך להיות זהירות בסוג הזית שלוקחים, שהזית עצמו צריך להיות ראוי לשמן. משא"כ לרש"י – יינה של תורה – זית הוא בחי' הכתר ואם כן אין צריך זהירות מיוחדת בסוג הזית, ורק כשנעשה שמן – שבא בסדר ההשתלשלות לבחינת החכמה, צריך להיות זהירות שהשמן והביטול יהי' נקי מכל תערובת.