מלאכה במעשה אסורה בשבת מדאורייתא, דיבור במלאכה אסורה מדברי סופרים, ושביתה ממחשבת מלאכה היא מדת חסידות. והביאור בזה: הצמח צדק מבאר שדיבורו של הקב"ה חשיב ופועל מעשה, ולכן אין דיבור שלנו דומה לדיבור הקב"ה, ולכן אינה אסורה מן התורה. אך עפ"ז צריך להבין מדוע אסרו חכמים דיבור?

והביאור: מכיון שדיבור שלנו יכול לפעול מעשה – שיכולים לצוות לאחר לעשות, ועל דרך "בדבר מלך שלטון", לכן ה"ז שייך קצת למעשה ולכן אסרוה חכמים, משא"כ מחשבה אינה אסורה כי אין למחשבה שייכות כלל עם המעשה. ורק שמצד מדת חסידות כשאדם דבק בהקב"ה הוא שובת גם ממחשבה כמו ששבת ה' ממחשבה.

וזה מודגש בסיום התניא ששם מדגיש אדמור הזקן שהקב"ה שבת מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים, שבזה מדגיש, כנ"ל, מדוע האיסור מה"ת הוא רק במעשה, ומכל מקום מדברי סופרים צריך לשבות גם מדבור ששייכת למעשה.

בסגנון תורת החסידות: אמרו חז"ל "ערבים עלי דברי סופרים", והוא מפני שעל ידי זה מראה האדם שדביקותו בהקב"ה היא דביקות פנימית יותר, שלכן מקיים גם כשלא נצטוה. וזהו ענין השביתה מדיבור, שהדיבור אינו כמעשה, שהרי הדיבור אינו נפרד לגמרי מהעושה, אך מכל מקום הדיבור נותן מקום להזולת. וענין חסיד הוא שאינו מציאות לעצמו כלל, וזהו בחי' המחשבה שבה אין נתינת מקום לזולת, ולכן החסיד נזהר גם במחשבה.