ברש"י (לז, א): "ויעש בצלאל: לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו".

המפרשים ביארו שרש"י מפרש שאף שהרבה חכמים עשו את מלאכת המשכן, מכל מקום נקרא הארון על שם בצלאל דוקא כי הוא מסר נפשו עליה. אך צריך להבין מדוע אינו מפרש בפשטות שבצלאל עשה את הארון לבדו, ומדוע מוציא את הכתוב מפשוטו ומפרש שגם אחרים עשו את הארון ורק נקראת על שמו?

והביאור: בפרשת תרומה נאמר "ועשו את הארון" לשון רבים דלא כשאר הכלים שנאמר בהם "ועשית", שהלשון "ועשית" פירושו שמשה יצוה לאחרים, שהרי משה לא עשה את כל המשכן בעצמו, שזהו דבר הנמנע, ואדרבא מפורש בקרא שהמשכן נעשתה על ידי "כל איש חכם לב", ואם כן קשה  מדוע בארון נאמר "ועשו". ועל כן צריך לומר שזהו להורות שהארון אינו יכול להיעשות על ידי איש אחד, שהרי לעשיית הכרובים והכפורת היה צורך לריבוי זהב – שלכן מדגיש רש"י שהכפורת היה עוביה טפח שזהו ריבוי זהב – ולכן נאמר "ועשו", להדגיש שאי אפשר לעשותה על ידי איש אחד. ואם כן בפרשתנו שבה נאמר "ויעש בצלאל" אי אפשר לפרש שבצלאל עשה את הארון לבדו, כי הרי בפרשת תרומה נאמר "ועשו", ולכן מפרש רש"י שבצלאל מסר נפשו על המלאכה. ומדייק "על המלאכה", ולא עשייה, דעשייה כולל כל הפרטים ד"לחשוב מחשבות כו'", ובצלאל מסר נפשו על עשיית כל המשכן, אך פה ניתוסף שמסר נפשו גם על הבנין בפועל – מלאכה.

מיינה של תורה: מסירות נפש הוא למעלה מהכוחות הפנימיים ומקיפים, אך התכלית הוא שכח המסירות נפש יומשך בכל כוחות האדם ועד לעשיה בפועל, וזהו שבצלאל מסר נפשו על המלאכה – המשכת המסירות נפש במעשה כנ"ל. ועל ידי זה מתעלים כל הכוחות, וזה מרומז ב"יותר משאר החכמים", שנעשה יתרון בכח החכמה, לפיכך "נקראת על שמו" – שממשיך מבחינת הכתר הנקרא שמו.

וזהו שמשה אמר לעשות הכלים תחילה – כי מדריגת משה הוא כוחות פנימיים שמושרשים למעלה יותר, אך בצלאל אמר שבתחילת העבודה צריכים להמשיך כח המסירות נפש מהמקיף ורק אחר כך ממשיכים את כח המסירות נפש בפנימיות, ולכן עשה תחילה את המשכן ואחר כך את הכלים.