ברש"י (טו, כ): "ותקח מרים הנביאה: היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו' כדאיתא בסוטה. ד"א אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו".

צריך להבין, מדוע מביא רש"י בד"ה את התיבות "ותקח מרים הנביאה", הרי לכאורה רש"י בא לפרש את התיבות "אחות אהרן"? ומה נוגע לבאר תוכן נבואתה?

והביאור: לרש"י קשה מה נוגע לפרש כאן שמרים היא נביאה, הרי לכאורה אין שייכות בין אמירת שירה לתוכן ענין הנבואה? ועל זה מפרש רש"י ש"אחות אהרן" (שאין זה חלק מפירושו אלא שמעתיק את לשון הפסוק), זאת אומרת שאין שייכות בין נבואה לשירה, אלא הנבואה שייכת ל"אחות אהרן", וכוונת הכתוב הוא לתרץ איך שייך שמרים תשיר בפני משה ללא נטילת רשות ממשה, וע"ז מפרש הכתוב שזהו מפני גדלותה שהיתה "אחות אהרן", שנתנבאה שעתידה אמי כו'.

אך עפי"ז קשה הרי התורה היתה יכולה לכתוב אחות משה, ומזה הי' גם משתמע שהיא קרובה יותר לדרגת משה – המדגיש את מעלתה וחשיבותה? וע"ז ממשיך רש"י "ד"א אחות אהרן", שאין זה פירוש חדש אלא המשך לביאור התיבות אחות אהרן (מדוע לא נאמר אחות משה), וע"ז מפרש לפי שמסר נפשו עליה כו'.

אך זהו רק פירוש שני כי לפי"ז קשה: (א) נקראת אחות אהרן על שם מאורע שבעתיד. (ב) כוונת הכתוב הוא להדגיש את מעלתה של מרים, והפירוש השני הוא היפך השבח.

מיינה של תורה: מרים היא ספירת המלכות ש"לית לה מגרמיה כלום", אך מפני שהיא בביטול נרגש בה כח העצמות. וזה מרומז בב' הפירושים, פירוש הא' מדגיש את מעלתה של מרים, ופירוש הב' מדגיש שהיא טפילה ובטילה לאהרן.

וזהו ההוראה לנשי ישראל, שדוקא ע"י שהאשה היא אשה כשרה העושה רצון בעלה מתגלה מעלתה העצמית.