ברש"י (לט, מג): "ויברך אותם משה: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו', והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה".

צריך להבין כמה וכמה ענינים, ומהם: מדוע מפרש רש"י שמשה אמר תפילה (יהי רצון), דלא כדמשמע בפשטות שזה היה ברכה? ומה נוגע שישנם י"א מזמורי תהילים בתפילה למשה? ובפרשת שמיני מפרש רש"י על דרך פירוש זה, אך שם מהפך הסדר שתחילה אומר "ויהי נועם" ורק אחר כך "יהי רצון".

והביאור בזה: בפסוקים שלפני זה מדובר על גמר עשיית המשכן שנעשה על ידי החכמי לב, ואם כן לכאורה משמע שהברכה - "ויברך אותם" - היה רק לחכמי לב. אך אם כן קשה מדוע לא מצינו שמשה בירך את בני ישראל על זה שהם הביאו את נדבת המשכן? אלא שצריך לומר שמובן בפשטות שמשה בירכם בברכת ישר כח וכיוצא בזה. אך פה מדובר על ברכה מיוחדת (לא רק ישר כח וכיוצ"ב) ששייכת - במדה כנגד מדה - לתוכן עשייתם דבנ"י. וזהו שמפרש רש"י שברכם שתשרה שכינה כו'. אך הרי למדנו שההקמה בפועל היה ע"י משה, ואם כן צריך להיות ברכה גם למשה, ולכן מביא רש"י מהכתוב "ויהי נועם גו' עלינו", שכולל את עצמו עמהם. (משא"כ בפרשת שמיני, ששם מדובר על עבודת משה ואהרן, ולכן מתחיל מ"עלינו", ורק אח"כ אומר "במעשה ידיכם").

וכדי להבהיר שגם סיום המזמור הוא חלק מדיבור משה (דלא כהסברא שזהו דברי בני ישראל, שהרי שנות משה היו יותר משבעים ושמונים שנה) אומר רש"י שזהו אחד מי"א מזמורי תהילים שאמרם משה, ואם כן מובן שכל המזמור הוא מדיבור משה.

ההוראה מפירוש רש"י: אי אפשר לאדם להקים את המשכן שלו לבדו, אלא עליו להביא את המשכן לנשיא הדור. ובאותיות פשוטות: על כל אחד להתקשר לנשיא הדור, ש"אנכי עומד בין ה' וביניכם".

ומרומז בנגלה דתורה: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". דהחכם, שרואה את הנולד, יכול לראות את החולי, ועל ידי שינוי הצירופים וכו' יכול לעורר רחמים ולרפאו. והחכם צריך להיות "בעיר", שאינו סוגר את עצמו בד' אמותיו אלא מסור ונתון לאנשי העיר.

אך לפני שבאים אל משה צריך שבני ישראל יעשו "ככל אשר צוה ה'", כל אשר ביכלתם (ולא כ"צרות חסידים"), ודוקא אז מסייע משה לכל אחד בפרט.