נאמר בפרשתנו (יב, טז) "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". שמתחילה נאמר איסור כללי על כל אופני מלאכה, אך אח"כ מבאר הכתוב שמלאכת אוכל נפש מותרת. אך בשאר המועדים אסרה התורה רק מלאכת עבודה, ומפרש הרמב"ן שמלאכת עבודה אינו כולל מלאכת אוכל נפש.

והנה, היתר מלאכת אוכל נפש יכול להתבאר בב' אופנים: (א) שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש והוציאתו מכלל איסור מלאכה. (ב) מלאכת אוכל נפש לא נאסרה מלכתחילה, כי אינה בכלל מלאכת עבודה. והנפק"מ בין ב' אופנים אלו: אם המתענה ביו"ט מותר מן התורה לעשות מלאכת אוכל נפש, דאם נאמר שמלאכת אוכל נפש (רק) הותרה, אזי אסור לו לעשות מלאכה, כי בשבילו אין זה אוכל נפש, אך אם נאמר שמלאכת אוכל נפש לא נאסרה מלכתחילה אזי מותר לו לעשות מלאכה.

והנה לכאורה ישנה סתירה בלשון אדמו"ר הזקן בשולחנו, דמתחילה כותב: "וכל העושה מלאכת עבודה בהן ה"ז לוקה מה"ת" – כאופן הב', שמלאכת אוכל נפש לא נאסרה מלכתחילה. אך אח"כ ממשיך: "אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כו' נקראים כו' מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה לעשותה לצורך אוכל יו"ט כו'" – שמזה משמע כהאופן הא' שאוכל נפש היתה בכלל האיסור ורק הותרה.

והנה, ב"ה סוברים ש"מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך", ובזה ישנה מחלוקת, דרש"י סובר שמדאורייתא הותרה המלאכה גם אם אין לה צורך כלל, ותוספות סוברים שגם מדאורייתא צריך להיות צורך קצת. והנה, בפשטות צריך לפרש שב"ה סוברים שמלאכת אוכל נפש לא היתה בכלל האיסור, ולכן הותרה גם כשאין בה צורך. ועפי"ז צריך להבין מהו סברת התוספות שצריך להיות למלאכה צורך קצת?

[וי"ל שגם להתוס' שיטת ב"ה הוא שאוכל נפש לא נאסרה מלכתחילה, אך לדעתם אוכל נפש תלוי בכוונת האדם, שרק אם המלאכה היא לצורך אוכל נפש או לצורך קצת ה"ז נחשב אוכל נפש, דאוכל נפש לא קאי על סוג מלאכה אלא תלוי בדעת האדם].

אולם אפשר לבאר בסברת התוספות שגם לשיטת התוספות גם ב"ה סוברים שמלאכת אוכל נפש היתה בכלל האיסור והותרה, ורק שכמו שמותר לבשל קדרה שלימה עבור מעט אוכל כך צורך קצת נחשב גם כאוכל נפש כי שניהם הם צורך הנאת האדם.

ועפי"ז יש לפרש את דברי אדה"ז, דסובר כב"ה וכסברת התוס', ולכן מתחילה מביא את הפסוק הנאמר בשאר המועדים ("כל מלאכת עבודה לא תעשו") שפסוק זה מלמדנו רק שמלאכת עבודה נאסרה אך אין הפסוק מדבר על דבר מלאכת אוכל נפש. ואח"כ אומר שמלאכת אוכל נפש הותרה.

וההוראה: מלאכת אוכל נפש הותרה (אף שמלכתחילה היתה בכלל האיסור) מפני שמחת יו"ט, ומזה רואים את החשיבות דענין השמחה בעבודת ה'. והנה, מבואר בדא"ח שהארת המועדים מאירה במשך כל השנה, וא"כ השמחה של מצוה צריכה להימשך על כל השנה, לא רק בעת עשיית המצוה אלא במשך כל היום.