ברש"י (כח, ל): "את האורים ואת התומים: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שני היה החשן שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנאמר ושאל לו במשפט האורים. את משפט בני ישראל: דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט על שם סליחת המשפט".

צריך להבין מה נוגע בפשוטו של מקרא לדעת את ההנהגה בבית שני? ומהתחלת דברי רש"י שהאורים ותומים הם חלק מהחושן שעל ידו הוא מאיר כו', ומהמשך דברי רש"י משמע שאין האורים ותומים נוגעים לעצם החושן שהרי לא היו בבית שני.

ובד"ה השני צריך להבין: רש"י הביא את ב' פירושים אלו לעיל (כ"ח ט"ו), אך בסדר הפוך.

והביאור: לאחר שהתורה מסיימת את ענין החושן נאמר "ונשא אהרן גו' על ליבו גו'" שלכאורה זהו סיום הענין, אבל אחר כך ממשיך הכתוב "ונתן אל חושן המשפט את האורים ואת התומים", ומזה משמע שהאורים ותומים אינם חלק מעצם החושן אלא דבר נוסף עליו, וכדברי רש"י "שעל שם אותו הכתב היה קרוי משפט" – דהמשפט הוא ענין נוסף בחושן, ומביא ראיה לדבריו מזה שבמקדש שני חסר האורים ותומים ומכל מקום היה חושן, כי כנ"ל האורים ותומים הם דבר נוסף על החושן עצמו.

וזהו שבפסוק דידן, המדגיש שמשפט הוא דבר נוסף על עצם החושן, מביא רש"י (בד"ה "את משפט בנ"י") בפירוש הראשון את ענין המשפט שהוא דבר נוסף על עצם החושן.

מיינה של תורה: מבואר בדא"ח שבבית שני האיר אותו האור שבבית ראשון, והחילוק היה רק בזה שבבית שני לא האיר האור בגבולין. ולפי רש"י דבר זה התבטא גם בחושן, שבבית שני לא נחסר דבר מהחושן עצמו, רק מהמשפט שבחושן, שעל ידו נשפטים בני ישראל והעולם, ועל דרך זה בזמן הגלות, שהחושן הוא בהעלם, והעבודה היא לגלותו עד שיהיה חושן משפט.